״חבר ילדות״ פרק 41

ישבתי בחדרי מחבקת את ברכי והדמעות לא הפסיקו לזלוג….חושבת אל מלודי….מלודי זאת שנהרגה במקומי…החברה הכי טובה שלי…אחותי..זאת שתמיד הבינה אותי…ואוסטין…הרגשתי כל כך רע עם עצמי אוסטין שסוף סוף ידע מה זה אהבה הוא שתמיד היה מאושר אם מלודי…
קמתי הרגשתי בעצמי שינא כל כך גדולה הסתכלתי על עצמי במראה ופשוט לקחתי את הדבר שהיה לידי זה היה בושם וזרקתי את זה לעבר המראה,הכל נשבר לרסיסים והריח של הבושם היה חזק…ישבתי על הרצפה בוכה שוב ומקללת
כמה דפיקות בדלת אך לא פתחתי הדלת הייתה נעולה….השנה הזאת זה סבל….סבל אחד גדול….אם רק הייתי מתה בתאונה כל זה לא היה קורה….כולם היו ממשיכים להיות מאושרים….
״זואי…אנחנו צריכים לצאת המונית מחכה לנו בחוץ״,אמרה אימי בקול חלש
קמתי סדרתי את החצאית השחורה והחולצה,שמתי אלי מעיל והשיער כיסה את פני…
פתחתי את הדלת ואימי עמדה מולי מסתכלת אלי בכאב
״איפה אוסטין?״,שאלתי בקול צרוד וחלש
״הוא מחכה לנו במונית…״,אמרה
התקדמתי למדרגות וירדתי לאט…
כשנכנסתי למונית ישבתי בין אימי לאוסטין…אוסטין לא הסתכל אלי בכלל ראיתי את העינים שלו אדומות ונוצצות מכאב ומעצב
באותו רגע רציתי כל כך לברוח….לראות את אחי ככה שבר אותי יותר

ההורים של מלודי פשוט התפרקו מעצב
אוסטין ישב על המדרגות ולא עשה כלום,ובראיין היה אם אלונה…הוא החזיק את ידה כשהם דיברו אם זוג מבוגרים
ואני עמדתי מסתכלת אל כולם
כבר לא יודעת מה לעשות מכל זה רציתי כל כך למות באותו רגע חצי מהבית ספר היו כולם אהבו את מלודי…
הרמתי את עיני וראיתי את אליסון …היא עמדה ליד מקום קטן והסתכלה אל כל האנשים
התקדמתי לעברה
״מה את עושה את כאן״,שאלתי בעצבנות
״זואי אני…..אני מצטערת״,אמרה
״לכי….עשית מספיק כבר״,אמרתי והסתובבתי כדי ללכת
״לא…זואי חכי….לא התכוונתי שככה זה יקרה..בכלל לא ידעתי שהוא מתכוון להרוג אותך….כששמעתי שהוא ירה המלודי התפרקתי…אני באמת מצטערת אל מה שקרה״,תפסה את ידי ואמרה בדמעות
״תעזבי אותה ועופי מפה….כי עוד רגע אני מסוכל לשבור אותך״,אמר לפתע אוסטין
היא הסתכלה אלי לכמה שניות ואז הלכה,הסתובבתי לאוסטין הוא הסתכל אלי והורדתי את ראשי
״זואי…״,אתחיל לומר
״לא…״,הרמתי את ידי בכאילו לומר די כל תדבר
והמשכתי ללכת
חזרתי לבית ועליתי לחדרי,הורדתי את הנעלים שלי ונשכבתי…הסתובבתי לצד שני וראיתי את התמונות שלנו…מלודי מחייכת….מאושרת
שמתי דפיקה בדלת וזה היה בראיין
הסתכלתי אליו כשאני עדיין שוכבת במיטתי
״היי…״,אמר בקול חלש וישב בקצה המיטה
״לא כדי לך להתקרב אלי…אני שטן״,אמרתי בקול צרוד
״לא זואי…את לא״,הסתכל אלי ואמר
״כל מי שאיתי בסוף נגמר בבית חולים אל תגיד שלא…״,התעצבנתי
״כל מה שקרה זה לא באשמתך..זאת הייתה תאונה…״,אמר
״לאא…זאת לא הייתה תאונה היא נהרגה במקומי…״,קמתי לישיבה ואמרתי
״אבל ניצלת…ומה היה אחרי? את חושבת שלכולם היה יותר קל?, את חושבת שלאוסטין יהיה עוד יותר קל….זואי די זאת לא אשמתך וזה הגורל….השעה שלה הגיע….״,אמר והתקרב אלי
הוא חיבק אותי חזק ומרגיע אותי…כל כך רציתי למות עכשיו….