״הילדה הקטנה של אבא״ פרק 1

הסיפור הוא לא שלי הוא של ספר רוזנברג אני יתן לה קרדיט בסוף סיפור שווה קריאה ;))
————————
ידעתי שכל הסבל והפחד הזה ייגמר בקרוב. בקרוב הכל יישכח. אבל מה שלא הצלחתי להבין היה למה זה חייב להיגמר בצורה רעה. למה אי אפשר שהכל ייגמר בטוב, באושר, בשמחה.. שאף אחד לא ייפגע.
השרשת שלי תמיד הייתה מונחת על צווארי וכשהתפללתי כל לילה לשלומו של אבא, נישקתי אותה ודיברתי עם אלוהים. אמרתי שמעולם לא ביקשתי דבר, וזה הדבר היחיד שאבקש כל חיי.
"daddy's little girl " זו הייתה השרשרת. בצבע זהב בוהק. אבא קנה לי אותה בבת המצווה שלי, כשהייתי בת 12. הנאום המרגש שאמר, היה מדהים. כל הנוכחים באולם היו מרותקים אליו. בכיתי \:

לפני שלושה חודשים –
זה היה יום גשום מאוד והתעוררתי מוקדם. זה היה התחלת החופש הגדול ונורא שמחתי :) הלכתי לסלון וראיתי שאני לבד בבית, לא הבנתי איפה אבא ומיד ראיתי את הפתק על השולחן הקטן בסלון:
"אני ועופר הולכים לטיול לשבוע וחצי, רק שנינו. נעשה טיול של טיפוס על הרים. אני יהיה איתכן בקשר, אוהב המון, אבא" 
ליאת, אחותי הגדולה בת ה-20 לא הייתה בבית. היא יצאה, אז הייתי אני לבדי. 
טיפוס על הרים זה תחביב של אבא, אין לי מה לדאוג. מאז שנולדתי כמה פעמים בשנה הוא נוסע עם חברים והוא פשוט מת על זה : )התקשרתי מיד לליאת ואמרתי לה.
"בסדר קרצייה"
"בא לך להפסיק עם זה?! מתי את באה הביתה?" שאלתי.
"מתישהו. ביי" אמרה וניתקה. לליאת מעולם לא היה אכפת מאיתנו, מהמשפחה. בקרוב תסיים צבא ותעבור לגור בארצות הברית עם החבר שלה, דן. מעולם לא הכרנו אותו ומעולם לא סיפרה לנו כלום.
אף פעם לא היה אכפת לליאת מכלום, מכלום. מאז מותה של אמא, לפני 14 שנה, כשנולדתי, היא השתנתה. כבר כשהיא הייתה בת 6. היא התנתקה מהמשפחה סופית כשהייתה בת 13 ומאז היא רק חיה איתנו וכלום מעבר לזה. בעיקר לא היה אכפת לה מאבא שתמיד היה שם בשבילה ועזר לה. היא הייתה במין עולם משלה. היא טענה שאבא אשם במותה של אמא. היא טענה שהוא לא היה צריך לתת לה לנסוע לבד בערב כ"כ גשום לעבודה שלה לקחת כמה מסמכים ששחכה. היא טענה שהוא אשם, שבגללו התאונה הזאת קרתה, והאוטו התהפך כ"כ מהר וחזק שאת מותה של אמא קבעו על המקום. אני רק נולדתי, חודש לפני מותה. אני בכלל לא זוכרת אותה \:
———-
עבר שבוע שלם בלעדיי אבא והיה לי מאוד קשה. הוא שמר על קשר והתקשר כמעט כל יום אבל בכל זאת זה נורא קשה, במיוחד כשאני ואבא כל כך מחוברים. הוא כל החיים שלי, אין לי כלום בלעדיו. הוא המודל שלי לחיקוי. הוא תמיד היה אומר שאני ? זאת הוא בקטן. כמה שאני אוהבת אותו :) גם בשבוע הזה שאבא נסע, הוא דאג שדודתי רונה תבוא ותשמור עליי כי הוא ידע שליאת לא תעשה זאת. הוא כבר הכיר אותה. והוא צדק. היא לא התקשרה, לא ביררה מה שלומי, כרגיל.. לא היה אכפת לה.
יום שבת בערב הגיע. עוד כמה שעות אבא אמור לחזור.
"זוהר, חומד, השארתי לך פה אוכל במקרר ואני חייבת ללכת. אני מאוד ממהרת אז אבא יחזור עוד כמה שעות ותחכי לו.. בסדר מאמי?" אמרה רונה, נשקה לי במצח והלכה.
אני בת 14, כבר ילדה גדולה, לא צריכה שאף אחד ישמור עליי- חשבתי לעצמי.
10 בלילה עכשיו, אני מתה מפחד. עבר כל כך הרבה זמן ואבא לא פה. נו איפה הוא ?
התקשרתי עשרות פעמים לפלאפון שלו ושל ליאת ושל רונה.
אף אחד לא ענה. לא ידעתי מה לעשות.
השעה כבר 11 ואני עייפה מאוד. השירים הרגועים בטלוויזיה לא הרגיעו אותי אבל כן הצליחו לגרום לי להירדם. פתאום, דפיקות בדלת. זהו, זה היה השיא של הפחד.
"מי.. מי.. זה?" שאלתי.
"משטרה, נא לפתוח" קול חזק ועבה נשמע מצדה השני של הדלת.
פתחתי את הדלת בפחד.
"שלום, מה שמך?" שאל השוטר ובלי לחכות לתשובה, נכנס לבית והתחיל לחפש.
"זוהר.. מי אתה? מה אתם רוצים?" נבהלתי.
"זוהר, זה אבא שלך?" ניגש אליי השוטר, התכופף והראה לי תמונה.
"כן.. איך אתם יודעים? מה קרה לו?" התחלתי להילחץ.
"מצאנו כל מיני פרטים עלייך ועל מישהי בשם ליאת בתיק שלו, אז הנחנו שאתן הבנות שלו.
מצאנו אותו מחוסר הכרה באמצע שום מקום. הוא היה שם לבד עם עוד חבר שלו שהזעיק עזרה.
כנראה שאבא פצוע קשה, חמודה. אני מבקש לקרוא לאחותך הגדולה" אמר הפקיד.
"מה?! איפה אבא שלי? נו תגיד לי!" התעצבנתי. הם לא רצו להגיד לי כלום מעבר!
אחרי שעתיים וחצי, כבר הייתי בבית החולים, קרובה אליו, מנשקת, מחבקת, מלטפת. הייתי לבדי כיוון שליאת לא רצתה להגיע ואני מצטטת: "את לא מבינה שכבר לא אכפת לי?! צאו לי מהחיים!"
אתם חושבים שזה הכל? טעות.
גם את דודתי היחידה, אחות של אבא, רונה, לא הצלחנו להשיג. הייתי ממש לבד., אני ואבא. כמו תמיד. שנינו מול העולם כולו, נלחמים.
דקות, שעות, ימים, לילות, שבועות, חודשים ישבתי שם.
לא זזתי מילימטר. אבא לא קם.
"הוא נושם אבל לא זז" כך אמר הרופא. הוא חשב שאני איזה ילדה קטנה, שאני לא מבינה שאבא נכנס לתרדמת עמוקה. 
התפללתי לרגע הזה שאבא יפתח את העיניים ויגיד לי:
"ילדה שלי, אני פה".
התפללתי לרגע הזה שאני אוכל לחבק אותו.
התפללתי לראות אותו קם מהמיטה של בית החולים וחוזר איתי הביתה ומכין לי את האוכל שלו שאני הכי אוהבת בעולם..
יום אחד, הרופא לקח אותי לשיחה.
"זה יכול לקחת המון זמן, המון. ואני לא מסכים שתישארי פה. יש לך לימודים, בית ספר, חיים שלמים.
את לא יכולה להישאר פה ולשמור על אבא. זה התפקיד שלנו"
"אבא שלי הוא החיים שלי, אני לא אזוז מפה עד שהוא יקום, אתם פשוט לא מבינים כלום.. אין לו אף אחד בעולם הזה חוץ ממני. אחותו, דודה שלי, לא עונה כבר המון זמן ואין דרך לתקשר איתה. שלושה חודשים עברו, נכון.. אבל.. אני בטוחה שבקרוב הוא יתעורר. אני בטוחה" הסברתי.
"אני מבין אותך אבל את צריכה גם להבין.. אין סיבה שתישארי פה ימים שלמים. אני יכול להבטיח לך שנעדכן אותך בכל דבר שיקרה" הסביר הרופא.
"אחותי כבר בארצות הברית אני מניחה"
"כן, יצרנו איתה קשר שלשום והיא אמרה שהטיסה שלה היום בבוקר.. אבל.. אחותו לא עונה.. אנחנו.. שלחנו אפילו אנשים שנסעו לביתה אך הכל היה נטוש, כאילו נעלמו. אנחנו חשבנו יחד עם העובדת הסוציאלית שהכי טוב יהיה להכניס אותך לפנימייה לבינתיים. הכל שם כרגיל. לימודים, חיים, בילויים, מגורים ואוכל. כל מה שילדה בגילך צריכה, יהיה לך שם. רק תסמכי עלינו.." אמר.
"אני רוצה להישאר פה.." בכיתי.
"זוהר, תסתכלי עליי.. אני מבטיחה, מבטיח לך שאת תדעי על מצבו של אבא כל פעם שיקרה משהו שתצטרכי לדעת. הפנימייה היא קרובה לבית החולים ותוכלי לבוא לפה מתי שתרצי. אבל את צריכה להבין.. את בכיתה ט', זו כיתה חשובה ואת צריכה ללמוד כמו כל ילד בישראל בגילך. בסדר?"
"אתה מבטיח?"
"מבטיח" חייך. הוא היה הרופא של אבא, הוא היה איתי בכל רגע אפשרי בשלושת החודשים האלה.
למחרת, חזרתי אל אותו הבית, מלא בזכרונות שלי עם אבא. הריח שלו עדיין נשאר בחדר השינה שלו.
לקחתי כמה דברים למזכרת מחדרו.. חולצה שלו, שהוא הכי אהב, תמונה שלו ואת הבושם שלו שאני כ"כ אוהבת.
אז ככה, שמי זוהר ליאל ואני בת 14 וחצי. בינואר אחגוג יום הולדת :) יש לי שיער בלונדיני חלק ארוך ועיניים חומות כהות כמו של אבא. יש לי פוני לצד ועגיל באף (שלקח לי חודשים לשכנע את אבא לתת לי לעשות), אני גבוהה ורזה. קצת נמשים על האף :P היו לי די הרבה חברים בבית הספר אבל עכשיו, אני עוזבת הכל ומתחילה חיים חדשים. כמו שכבר סיפרתי, יש לי אחות אחת בת 20 ושמה ליאת ואבא שלי- שמו בני. הוא הכי מושלם בעולם הזה! אמא שלי, ז"ל, שמה היה אורית. אבא סיפר שהיא הייתה האישה הכי מושלמת על פני כדור הארץ, שהוא אהב ויאהב אותה לנצח.
בעוד כמה שעות, אסע לפנימייה בה אגור, אחיה, אלמד, עד שאבא יתעורר. ואני בטוחה שזה יהיה בקרוב.
אבל דבר אחד שאני יכולה להגיד בוודאות, שלא משנה מה, תמיד אשאר הילדה הקטנה של אבא :)