״אל תפחד מכלום ותן לה את כולך היא מחכה לך כי יש לה רק אותך ״ פרק 1

~פרק 1~ להתחיל הכל מהתחלה

האוטו חנה מול מבנה שנראה כמו בית גדול,ואיש אחד פתח לי
לקח לי כמה שניות לצאת,האיש חייך אלי.
״ברוכה הבאה אלינור״,אמר לי
הסתכלתי עליו בשקט וחיבקתי את עצמי
״בואי..אני הכיר לך קצת את המקום״,חייך אלי ונכנסנו לתוך המבנה הענק הזה שהיום אני צריכה לקרוא לו בית…
ידעתי שהוא המנהל כי עוד הכרתי אותו לפני
נכנסנו ובחנתי כל דבר שהיה,מהפינה הראשונה
כמה ספות מעור בצבע קרם היו בכניסה,ובניהם שידה קטנה ועליהם מונח זר פרחים.
״כאן באים בדרך כלל אנשים כמו,הורים,חברים..״,הסביר לי כשראה ששקעתי על המקום
הנהנתי בקצרה
התקדמנו עוד עד למשרד כזה,הוא היה ריק
״כאן המשרד,כל מה שתצטרכי תבקשי״,אמר לי
יצאנו משם והתקדמנו,הכרתי את החדר אוכל,הסלון,המקום שבו מארגנים מסיבות,הסיפריה,אפילו חדר משחקים…
אחרי הביקור עלינו לחדרי הבנות,והכרתי את החדר שלי.
״אני משאיר אותך כאן…אם את תיהיה צריכה משהו אל תתבישי לבקש,ואני בטוח שגם הבנות יעזרו לך״,אמר לי בחיוך ויצא מהחדר
נשארתי בחדר הריק והקר,שוב לבד..
המזוודות שלי הונחו על המיטה והתיישבתי לידן
שמעתי ציחקוקים מלמטה וצעקות,קמתי לעבר החלון והבטתי בנערים ששיחקו למטה
הם צחקו ורבו על כדור,הבנות קופצות וצוחקות וחלקן מדברות בשקט…לחשוב שפעם הייתי ככה,רכלנית,מנסה למשוך תשומת לב מהבנים,מטפחת את עצמי,והיום?,היום אני רק נערה סגורה שלא מוכנה שאף לא יתקרב אליה…
דפיקה בדלת הקפיצה אותי,אישה נעמדה בפתח החדר וחייכה אלי
״היי אלינור,אני שרה״,היא חייכה אלי
חייכתי אליה חזרה,חיוך מזויף כמובן…מאז מה שקרה לא מצאתי את הטעם של החיוך…
״אני באתי לבדוק אם את צריכה עזרה?,את מסתדרת?״,שאלה והתקרבה אלי
הנהנתי ושתקתי
״אלינור…אל תעמדי בשקט הזה,תני לנו לעזור לך..״,אמרה לי בקול מלא רחמים
״אני לא צריכה עזרה..״,ענית
״ובכל זאת…אם תיהיה צריכה משהו אני כאן…טוב בואי״,אמרה לי בחיוך
בלעתי את רוקי,ידעתי שהיא רוצה להכיר אותי לכל הנערים שכאן,אנחנו בסך הכל בפנימיה עשרים וחמש נערים,זה סוג של פנימיה אבל בית
יצאתי אחריה בהיסוס גססתי את ציפורני,יצאנו לחצר איפה שכל הנערים היו
״היי לירון״,שרה קראה לנערה בלונדינית שמיד הסתובבה,היא בידיוק דיברה עם חברות שלה ובטח דיברו על אחד הנערים לפי המבטים שלהם לעבר המגרש.
לירון ניגשה אלינו בחיוך והסתכלה עלי
״תכירי,זאת אלינור״,שרה הציגה אותי בחיוך
״היי״,לירון חייכה אלי
לא אהבתי לשחק אותה נחמדה,לחייך להיות נחמדה לכולם ואז להכיר אותם
״בואי אני הכיר לך את כולם״,לירון אמרה כשראתה שלא החזרתי לה חיוך,היא הסתכלה על שרה,ושרה החזירה לה מבט עדין..
הלכתי בהיסוס לעבר החברה שלה
וכולן בחנו אותי,אך לא?,מולם עומדת נערה שכמעט לא לבושה כמו בת,ושערי מוחבא מתחת לכובע צמר,נעמדתי מולן
״זאת מאיה (נערה עם שיער שחור ארוך ועיינים ירוקות),זאת עדי (נערה בלונדינית עם עיינים חומות),קורל (נערה עם שיער שטני ועיינים ירוקות)״,לירון הציגה אותם בחיוך
״אהבתי את…הכובע שלך״,עדי אמרה ובחנה את גופי,היא ניסתה להראות נחמדה אלי ומצאה מה להגיד
פתאום הרגשתי מטופשת,שמתי את ידי על הכובע והרגשתי לא בנוח
״מאיפה באת?״,שאלה מאיה אחרי שהם זרקו מבט של ׳סתמי׳ לעבר עדי.
״אה…גן יבנה״,עניתי בגמגום
הבנים לפתע הפסיקו את המשחק והתקרבו אלינו
״על מה נתקעתם?״,נער שאל ואז הסתכל עלי,הנערים בחנו אותי ושאלו את עצמם מה אני באמת…יותר ויותר הרגשתי מובכת
״זאת אלינור״,לירון אמרה להם
״מה אלינור?,תצטרפי אלינו למשחק?״,הנער הקודם שאל ושאר הבנים צחקו
ועדי ציחקקה בשקט
הבנתי שהם מתחילים לעשות מימני צחוק,אך לא?,עומדת מולם נערה שנראת כמו בן
״תיכננתי בידיוק להכיר לה את המקום״,לירון אמרה כששמה לב אך כולם צחקו אלי
״חבל…זה היה נחמד לראות״,אמר לי הנער בגיחוך ואז חזר למשחק
״אל תתיחסי לאלירן״,אמרה לי לירון כשהתרחקנו
״אלירן?״,שאלתי לא מבינה
״זה שהציעה לך לשחק..״,אמרה לי במילים עדינות כי היא ידעת שהוא לא באמת התכוון להציעה,אלה לצחוק אלי שאני נראת כמו בן.
״תודה..״,אמרתי ללירון בסוף והיא חייכה
***
לא היה לי חשק לרדת לאכול,תמיד ניסיתי לדלק על ארוחות,נתתי לגוף שלי להיות רעב עד שהוא התגבר והתרגל
דפיקה בדלת שוב הקפיצה אותי ומיהרתי לסגור את עיני,ידעתי שזאת שרה שבטח שואלת למה לא ירדתי.
לבסוף שוב פעם הדלת נסגרה וגם האור כבה…
ומצאתי את עצמי שוקעת בשינה,והבטתי לעצמי להתחיל הכל מהתחלה