״אחרי הכול את שיר״ פרק חמישי ושישי-תאונת עבודה

״דולב.״ צעקתה של אימי פילחה את השקט ששרר בבית,
״מה?״ עניתי באדישות ממשיכה לענות על תרגילים שהביאה המורה,
״אבא בבית חולים, אני לוקחת לך את האוטו.״ היא אמרה בלחץ והיה נשמע כי היא מתרברבת אחרי עצמה בבית,
״מה זאת אומרת בית חולים?״ אמרתי בעודי יורדת ממעלה המדרגות,
״התקשרו אלי מהפאלפון שלו, הוא עבר תאונת עבודה.״ היא אמרה ודמעה כוזבת ירדה מעיניה.
הקשר של אמא ואבא שלי החל כבר מאז שהם היו קטנים, הם הכירו בבית הספר היסודי ומאז נפגשו מדי יום, את הסיפור הזה אני שומעת מאבי המון פעמים, כמעט בכול יום.
״איזה סוג של תאונה?״ שאלתי את אימי ועזרתי לה להכין את הכריך שמילאנו בחומוס ופסטרמה.
״הוא נסע, ונכנסה בו מכונית.״ היא אמרה ובלעה את רוקה,
״אני יבוא בערב.״ אמרתי לאחר כמה דקות של שתיקה. היא הנהנה ושתקה גם היא.
לאחר שאימי יצאה, עליתי לחדרי והמשכתי לפתור תרגילים. לקראת הסוף, פילח את השקט דבר אחר, הפעם לא צעקה, אלא צלצול פעמון הדלת.
״מי זה?״ צעקתי מהמדרגות בעודי מתקדמת לכיוון הדלת על הרצפה הקרה. לא ענו, פתחתי את הדלת ולמולי נגלה הילד שהלכתי שובל אחרי יופיו מאז הבוקר, שנהייתי מכורה לריח הבושם הממכר שלו, דור.
״היי.״ מלמלתי בחיוך ופתחתי את הדלת עוד מסמנת לו להכנס,
״פיג׳מה יפה.״ הוא אמר וחייך, בעודו סורק את הבית,
״תודה.״ מלמלתי סורקת את גופי גם, מסתכלת על השורט הקצר והעבה שנח על רגליי ועל החולצה הקצרה והירוקה שהולבשה על פלג גופי העליון.
״באתי לשאול אם את רוצה שנצא למקום כלשהו?״ הוא שאל בחיוך דגל והתוסס לכיווני, רחוק ממני בשני מטר בערך,
״אני צריכה ללכת לאבא שלי, הוא עבר תאונה.״ אמרתי והתיישבתי על הספה, מסמנת לו להתיישב לידי,
״מתי?״ הוא שאל והחיוך ירד מפרצופו המלאכי,
״הוא פצוע קל.״ עניתי, מנסה להסיר דאגה מליבו,
״בואי נצא לגלידריה.״ הוא הציע בחיוך קטן והתיישב לידי,
״אני יקח אותך אחר כך אל בית החולים.״ הוא אמר לי, עדין מחויך,
״אני יעלה להתלבש.״ אמרתי וקמתי.
הלכתי לכיוון במדרגות ולאחר מספר צעדים הסתובבתי לכיוון דור,
״תודה דור.״ אמרתי והוא נראה מופתע,
״בכיף.״ הוא אמר וחייך שוב.

שכבר ישבנו בשולחן, שנינו מחזיקים בידינו גלידות מגרות דור פתח בשיחה,
״חשבתי עליך היום,״ הוא פתח וליקק מעט מן הגלידה,
״הגעתי למסקנה שאני רוצה לנסות שנהיה קצת יותר מידידים.״ הוא אמר בכנות,
״קצת יותר מידידים?״ שאלתי בחיוך משועשע וטבלתי את הכפית הכתומה בתוך הגלידה הלבנה,
״ננסה.״ הוא אישר את דבריי,
״אוקי.״ אמרתי בחיוך והסתכלתי עליו מלקקת את השאריות שנשארו על הכפית,
״אז ספרי לי עליך קצת.״ הוא אמר וחיוך גדול התפשט על פניו,
״קוראים לי דולב שריקי, אני בת שמונה עשרה, תכף. אני מנהלת חנות מותגים מצליחה במרכז העיר…״ התחלתי להגיד והוא עצר אותי,
״חנות?״ הוא שאל קצרות,
״ההורים שלי חייבים שאני יהיה מושלמת מכף רגל ועד ראש, מגיל צעיר.״ אמרתי מורידה את ראשי במבוכה,
״מה זאת אומרת?״ הוא שאל ונשען על מסעד הכיסא,
״פתחתי את החנות לפני קצת יותר משמונה חודשים, עבדתי בה עד עכשיו ולא מזמן שכרתי עובדת, שתעבוד במקומי בזמן הלימודים.״ אמרתי לו והתמציתי בעייפות,
״את רוצה שנתחיל להתקדם לכיוון בית החולים?״ הוא שאל בחיוך.
הנהנת לכיוונו ושתינו קמנו, מניחים אחרינו טיפ נפוח לנער הנחמד שהגיש לנו את הגלידה הטעימה.