״אחרי הכול את שיר״- פרק ארבע עשרה, חיבוק ענק.

בבוקר שלאחר מכן אני ודור נכנסנו שלובי ידיים לבית הספר, מבטים רבים הופנו לכיוונו אבל המבט המזהיר במיוחד היה של אודל.
נכנסנו לכיתה כדקה לפני הצלצול והתישבנו אחת ליד השניה,
״היה מדהים אתמול.״ הוא מלמל וחיבק אותי בחוזקה,
״היה מדהים.״ אישרתי את דבריו ונישקתי אותו בעדינות.
״דולב, תזהרי.״ קולה של אודל נשמע מאחורי והסתובבתי במהירות, בבת אחת ובלי אזהרה כולי התמלאתי מים שקופים וצוננים.
״חתיכת קנאית, את לא יכולה לשחרר ממני? את גורמת לאחרים לסבול? אני בחיים לא יהיה איתך, תשכחי ממני כמה שיותר מהר.״ דור סינן לכיוונה בעוד אני השפלתי מבט לאדמה והרמתי את שיערי מעלה,
״בואי.״ הוא אמר בעדינות ועזר לי לקום, הוא לקח את תיקינו ויצאנו ביחד מהכיתה.
״קחי.״ הוא אמר והושיט לכיווני נייר יבש ומגולגל היטב,
״תחייכי.״ הוא אמר והסתכל כעלי,
״למה?״ שאלתי וניגבתי את ידי,
״טוב.״ הוא אמר וסתובב לכיוון הכיור, הוא לקח כוס חד פעמית משומשת שהייתה מונחת שם ומילא אותה במים,
״מה אתה עושה דור?״ שאלתי במהירות אך לא הצלחתי לעצור בעדו,
״כדי שנזדהה.״ הוא אמר ושפך על עצמו ולאחר מכן מילא עוד אחת ושפך על עצמו שנית. לאחר מכן הוא חייך חיוך גדול והסתכל עלי.
״את רואה אני מחייך.״ הוא אמר והסתכל עלי מחויך ונראה מביך וילדותי בו זמנית,
״אתה טמבל.״ מלמלתי והמשכתי לנגב את עצמי בעזרת הנייר הדל שבית ספרנו מממן לנו, אך עם זאת לא יכולתי לגרום לחיוך לסגת מפני.
״טמבל שמצחיק אותך.״ הוא אמר והלך לכיוון מכונת היבוש.
לאחר שאני סיימתי להתנגב והוא עוד נטף מים הוא פצה את פיו,
״את יודעת מה ממש מתחשק לי עכשיו?״ הוא שאל בחיוך,
״מה?״ שאלתי ונשענתי על הכיור שלובת ידיים,
״חיבוק ענק.״ הוא אמר והתנפל עליי בלי הזהרה מוקדמת.