״אחרי הכול את שיר״פרק ראשון-בית ספר רגיל

״תודה שקניתם ב'נורשן'״ אמרתי בפעם האחרונה לאותו היום והגשתי לילדה הנלהבת את השקית הכחולה ששמה של החנות היקרה התנוסס מעליה.
לקחתי את תיק הצד הכחול שלי, תולה אותו על כתפי, כיביתי את האורות בחנות, הפעלתי את האזעקה ונעלתי את דלת הזכוכית הנקיה.

קוראים לי דולב שריקי, אני בת שמונה עשרה, מתחילה את לימודיי בשנה השנים עשר בעוד כשבוע, עם מורה פרטי כמובן.
אני מנהלת חנות מותגים יוקרתית שנקראת 'נורשן'.
מה עובר לבני אדם במוח שהם שומעים של ילדה בגיל שבע עשרה יש חנות מותגים מפורסמת ומצליחה בכול רחבי הארץ, כמובן את המחשבה הנורמלית, איזה ילדה מוצלחת, איזה מדהים וכול הכבוד לה.
אז אצלי זה לא בדיוק ככה, הורי, מיכל וכרמיאל חייבו אותי להתחיל את חיי בגיל שש עשרה, את הלימודים שכול ילד וילדה רגילים, כמוכם לדוגמא, אני לא עשיתי.
אני התחלתי לימודים גבוהים כבר בגיל שש עשרה, בגיל שבע עשרה היה לי כבר קדם תואר והיום, כילדה בת שמונה עשרה כמו שהבנתם, אני מנהלת חנות מותגים.

״היי שפרה.״ אמרתי בעודי סוגרת את דלת הבית,
״מה קורה יפיפיה?״ שאלה שפרה, שפרה היא כמו אימי השניה, טעות, הראשונה, אימי לא נמצאה איתי אף פעם, לא בפעם הראשונה שהלכתי, לא בפעם הראשונה שנפלה לי שן, לא ביום הראשון של הלימודים ולמרבה הפלא גם לא בפעם הראשונה שמעט דם הכתים את תחתוניי, בכול הפעמים האלה שפרה היא זאת שהייתה איתי.
אמא שלי לא מתנהלת כמו אמא, אני גם לא מחשיבה אותה כאמא, תמיד ששואלים אותי מה שמה של אימי אני עונה שפרה.
אבי לעומת זאת אוהב ומכבד אותי, כשביקשתי ממנו לעשות נזם באף, הוא לא הרשה לי, אך כשעשיתי, הוא לא אמר לי כלום, הוא כיבד את רצונותיי ובגלל זה גם אני אוהבת אותו יותר מאשר את אימי.

״איך היה בעבודה יפיפיה?״ היא שאלה אותי, שוטפת את ידייה ומנגבת אותו במגבת אדומה,
״הרבה אנשים, מתיש!״ סיכמתי יום עבודה שלם,
״אז דיברתי עם אבא שלך,״ היא התחילה להגיד,
״הוא אמר שהוא חושב לרשום אותך לבית ספר, אחד נורמלי אני מתכוונת.״ היא אמרה וגרמה לליבי לנתר ולתקוותיי לחזור.
״בית ספר, בית ספר?״ שאלתי מחויכת והמומה,
היא הנהנה הנהון מהיר ושתינו חייכנו,
״אני יהיה בבית ספר.״ אמרתי וקפצתי על שפרה בחיוך.