״אהבות רבות חלמתי, ומכולן אותך ביקשתי״ – פרק 5

•לירון•
״כן, אני מבין.״ מלמלתי אל הפלאפון. ״בטוח שזה סופי?״ עצמתי את עיניי בחוזקה ובלעתי את רוקי.
״סופי לגמרי.״ נשמע קולו של אבא מצידו השני של הקו. ״אני באמת מצטער, לירוני.״ אמר ברחמים. ״אני יודע כמה אתה רצית את זה ו…״
״נו די!״ צעקתי. ״אני לא צריך את הרחמים שלך.״
״שום רחמים!״ הוא מחה.
״כן בטח.״ מלמלתי בזלזול.
״לירון?״ לפתע נשמע דפיקה על דלת חדרי. ״לירון אתה כאן?״ שאלה אליאן בקולה המתוק.
״רגע!״ צעקתי כאשר פסעתי לכיוון הדלת בצעדים מרושלים.
״יופי באמת, כבר חשבתי שתייבש אותי בחוץ לנצח.״ התלוננה אליאן.
״אולי תסתמי רגע?״ אמרתי בעצבים והצבעתי על הפלאפון.
״לירון?״ נשמע קולו של אבא מצידו השני של הקו.
״כן, אני… נדבר אחר כך, אני צריך ללכת.״ קבעתי ומיהרתי לסיים את השיחה.
״לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל!״ צעקתי בתסכול והשלכתי את הפאלפון על מיטתי בעצבים. ״אתה מטומטם לירון, מטומטם, מטומטם, מטומטם!״ ידי הכתה במצחי.
״אתה מוכן להסביר לי מה עובר עליך?״ שאלה אליאן בבלבול. ״אדון מטומטם.״ הוסיפה עם גיחוך קל.
״זה לא מצחיק!״ אמרתי ברוגז.
״אז אולי תסביר לי כבר מה קרה?״ התעקשה.
״המבחנים של הטייס,״ התחלתי לומר.
״מה איתם?״ שאלה.
״נכשלתי אליאן.״ סיפרתי בעצב.
״נ-נכשלת?״ שאלה המומה. אני בתגובה הנהנתי בראשי. אליאן שלחה לעברי מבט מרחם אשר היה מלווה עם חייך עצוב.
״לירוני, אני… אני באמת לא יודעת מה להגיד.״ אמרה בהתנצלות.
״אז אל תגידי!״ אמרתי בעצבים.
״לירון!״ היא הרימה את קולה.
״מה, בשביל באת, הא?״ שאלתי בעצבים. ״אמא ואבא שלחו אותך לבדוק מה קורה עם לירון המסכן והלא יוצלח?״ שאלתי בתסכול.
״יואוו, מה עובר עליך?״ שאלה המומה. ״זאת אני!״ הדגישה בצעקה. ״אתה באמת חושב שאני כאן כי אבא ואמא שלחו אותי?״
יכול להיות שאליאן צודקת, אבל ברגע שהסתכול והכעס על עצמי גברו לא שמעתי ולא ראיתי אף אחד חוץ מאת עצמי. ופתאום ברגע אחד… לא יכולתי לשמוע אף אחד מלבד עצמי.
״לירון, תסתכל אליי.״ התחננה. ״זאת אני.״
״אליאן תצאי בבקשה, אני רוצה להיות לבד.״ ביקשתי ברוגע.
אליאן הנהנה בראשה ופנתה לצאת מחדרי. אך משום מה ברגע האחרון היא שינתה את דעתה. ״אתה יודע משהו לירון?״ היא הסתובבה וחזרה להביט בי. ״לא תמיד בחיים אנחנו משיגים את מה שאנחנו רוצים.״
״זה מצחיק לשמוע את זה ממישהי שכל החיים הייתה רגילה להשיג את מה שהיא רוצה.״ אמרתי בגיחוך.
כן, מאז ומתמיד אליאן קיבלה את כל מה שהיא רצתה. אם זה מהשמלת ערב הכי יוקרתית ועד סאמר סקול בניו יורק.
״אל תשכח שעבדתי מאוד קשה בשביל להשיג את מה שהשגתי!״ השיבה.
״אוהו כמה קשה.״ גיחכתי. ״להיות הילדה הקטנה של אמא ואבא, הנסיכה של הבית. מאוד קשה.״
אני מודה שזה היה דיי רשע מצידי וברור לגמרי שזו לא באמת הסיבה האמיתית שאליאן תמיד השיגה את מה שהיא רוצה, אבל כבר באותו רגע הכאב היה זה שדיבר מגרוני ולא ההגיון.
״טוב לדעת שזה מה שאתה חושב עליי.״ אמרה פגועה.
״כן, טוב באמת.״ מלמלתי. ופסעתי אל עבר התיק שלי, הוצאתי ממנו את בקבוק האלכוהול היקר שלי שסחבתי איתי מהבית במשך שבועיים. ורק חיכיתי להזדמנות המתאימה שבה אוכל לפתוח אותו.
״היי! מה אתה חושב שאתה עושה?״ התערבה אליאן כאשר עיניה קלטו את בקבוק האלכוהול.
״כמו מה זה נראה לך?״ שאלתי בעצבים. ופתחתי את הבקבוק.
אחח… טעם האלכוהול. כבר עבר לא מעט זמן מאז ששפתיי זכו לטעום את טעם האלכוהול.
״אם אתה חושב שאני אמשיך לעמוד מהצד ואסתכל עליך הורס לעצמך את החיים אתה טועה.״ אמרה אליאן.
וממש לפני שהפסקתי להבין מה קורה, נשמע רעש של ניפוץ על הרצפה והרגשתי נוזל חם נוזל על רגלי ואנחת כאב נפלטה מפי.