׳כבולה׳

שלג. יורד שלג. אני כמעט בטוחב בזה. לקחתי נשימה עמוקה ושאפתי. כן.זה בהחלט שלג. אני עוצמת עיניים ומנסה לדמיין איך זה להיות עכשיו בחוץ, כשפתיתי שלג נופלים עליי ברכות, להרגיש את הרוח הקרירה שחולפת על פניי ומדגדגת לי את קצה האף, ואת אדי הקור שיוצאים מהבל פי. אני מדמיינת את הכובע שמחמם לי את הראש והאוזניים, ואת הכפפות שמכסות את ידיי ומגינות עליי. גופי רועד מהתרגשות וחמימות מתפשטת בתוכי.אני נכנסת לתוך ענן של אופוריה ומזה זמן רב פי מתעגל לחיוך. קטן. אבל בכל זאת חיוך.
אני שואפת עמוק ומנסה להכיל כמה שיותר ריח של קור ושלג. אם לפני זמן מה הייתם אומרים לי שאני אתגעגע לשלג, הייתי צוחקת. לא בגלל שאני שונאת שלג, להפך זה מזג האויר הכי אהוב עליי, אלא בגלל שזה כל כך ברור מאליו. מי חושב על שלג בזמנו הפרטי?? אני פולטת גיחוך.סביר להניח שאף אחד. אבל אני כן, כי בנוסף לשלג,ולרוח הקרירה, יש משהו שלכל אחד ואחד מאיתנו אמור להיות את הדבר הזה, והשלג מזכיר לי אותו.אתם יודעים מה זה? חופש. כן, אתם יכולים לצחוק עליי ולהגיד שאני פסיכית שחושבת על חופש ושלג ועל דברים שוליים כל כך שגורמים לי להרגיש טוב. אבל יש לי רק דבר להגיד לכם. תעריכו את הדברים הקטנים, כי אתם לא יודעים מה זה לאבד אותם. אתם לא יודעים את התחושה הזאת, איך זה לאבד את הדבר הכי פשוט שלא שמתם לב אליו כל החיים. אבל אני כן. מוחי מסרב לחזור למציאות ולכן אני נשארת בדמיון שלי. כי כאן הרבה יותר טוב. אני מנסה לגעת ולתפוס פתית שלג אבל משהו מונע מהיד שלי להגיע אליו. אני מנסה להרים את היד למעלה ולתפוס אותו, אבל הוא חומק לי מהידיים. אני מסבה מבט לראות מדוע אני לא מצליחה להרים את היד גבוה יותר ואני נאנחת כשאני מבינה מה הגורם לכך. עיניי נפקחות ומסתגלות לחושך, והפה שלי חוזר למצב הרגיל. בלי חיוכים או כמעט חיוכים. אחרי שעיניי מסתגלות לאור, אני מביטה במשך זמן מה במה שמנע ממני להרים את היד גבוה יותר. במה ששולל את החופש שלי. שלשלאות מברזל שכובלות אותי אל הקיר. עכשיו זה כבר לא כל כך מצחיק נכון? כי אולי בדמיוני יש שלג אבל פה חשוך כל כך. אולי בדמיוני יש אנשים שאני מדברת איתם ומסבירה להם שצריך להעריך דברים קטנים, אבל פה אין שום אדם שאפשר לשוחח איתו. אתם יודעים למה?
כי לי אין חופש.
כי אני אסירה בחור הזה.
כי אני חטופה.