׳היחידה׳~פרק 27

פרק 27-השני לאוקטובר 1998

״ ׳זוג צעיר נרצח בפיגוע אתמול אחר הצהריים׳ ״ קראתי בקול את הכותרת שהייתה כתובה באותיות אדומות גדולות. ״אתמול בשעות אחר הצהריים נכנס גבר חמוש למסעדה פינתית בירושלים. הגבר נכנס ואיים על אחד המלצריות שתיתן לו את כל השלל שבקופה. המלצרית המבוהלת החלה למלא את שקו בשטרות בעוד ששאר הסועדים ההיסטריים מיהרו להתחבא ולברוח כל עוד יכלו.
אסי אהרון, גבר בשנות השלושים לחיוו ששה במסעדה התקרב אל הגבר החמוש בניסיון לעצרו שכשל כשנורה על ידו באזור החזה. אישתו, רווית אהרון שמיהרה לבדוק מה עם גופת בעלה חטפה גם היא כדור בצוואר. שניות ספורות לאחר מכן יצא השודד עם שק הכסף ונמלט מהמקום. המשטרה עדיין חוקרת את האירוע והחשוד טרם נתפס. פרדמיקים שהגיעו לזירה העניקו טיפול לסועדים שסבלו ממכות יבשות וטראומה וקבעו את מותם של הזוג במקום. ׳ ״ קראתי בקול ריק לחלוטין.
׳בתמונה משמאל הזוג אהרון.׳ קראתי בלב והזזתי את עיני שמאלה וראיתי את התמונה. רק שהפעם לא הסתכלתי עליה במבט עצבני, חסר סבלנות, מזלזל ולא מבין. הסתכלתי עליה במבט ריק.
עמדתי ככה בשתיקה מוחלטת.
לא מעכלת.
״סהר?״ שאל אדיר בשקט.
״אני לא מבינה,״ אמרתי בשקט כשאני בוהה בנקודה לא ברורה ברצפה. הבנתי הכל.
״אני חושב שכדאי שתשבי.״ הוא אמר והצביע על הכורסא.
גררתי בשקט את הכורסא אחורה והתיישבתי בשקט.
״השני לאוקטובר 1998.״ אמר.
״מה?״ שאלתי בשקט. קולי לא גבר על לחישה.
״זה תאריך הפירסום של העיתון.״ אמר והנהנתי.
״אני בת פחות משנה.״ אמרתי בשקט.
״אני בן שש.״ אמר.
״אתה ידעת?״ שאלתי והרמתי את מבטי אליו והוא הנהנן.
״אז שלומי וקרנית?״ שאלתי בקול רועד. זה היה לי מוזר לקרוא להם בשם הפרטי שלהם.
״שלומי אהרון.״ אמר אדיר וזרק למולי כרטיסיה שדמויה לתעודת זהות עם תמונה של אבא. שלומי. ״אח של אסי אהרון.״ אמר ורק עכשיו שמתי לב לדמיון בינו לבין הגבר בתמונה. אבא.
״קרנית שי.״ אמר והוציא כרטיסיה דומה לקרנית. ״אישתו.״ אמר.
פתאום כל האווירה הטעונה והכעוסה נעלמה לה ובחדר שרר שקט. אני הייתי בעלת הבעה ריקה לחלוטין, מנסה לעכל ואילו אדיר מצידי מספר לי בטון מרגיע ומתוודה שכול מה שידעתי כל החיים היה לא נכון בכלל וכל מה שחשבתי שאני יודעת אני בכלל לא יודעת.
״לאחר הפיגוע, שלומי וקרנית שניסו להביא הרבה זמן ילדים לעולם, החליטו לאמץ את שנינו ולגדל אותנו כאילו היינו ילדיהם הבילוגיים.״
״אז אני יתומה?״ שאלתי בקול שקט כשאני לא מסירה את מבטי מהנקודה ברצפה.
״סהר…״ אדיר מלמל בקול מתייסר, מנסה להוריד אותי מהרעיון הזה שרק יכאיב לי.
אבל אני לא אשלים עם זה עד שאני לא אשמע את זה בבירור.
״אני יתומה?״ חזרתי על השאלה לא מראה שום רגש. הייתי אטומה.
בדרך כלל אני בן אדם מאוד רגיש, לא לכל אחד קל לפגוע בי ואני לא מרבה לקחת דברים ללב. אבל אם מישהו קרוב אליי פגע בי? אני נפגעת מזה לחלוטין.
והפעם פשוט לא הראתי שום רגש. עם מבט ריק בעיניים וקול ריקני פשוט ישבתי למולו והקשבתי לו.
״כן.״ ענה בקול כנוע כשהבין שאין טעם להתווכח איתי במיוחד לא בסיטואציה הזאת.
״אני מאומצת?״ שאלתי.
״כן.״ ענה באותו הקול. ומאז דממה. ישבנו שנינו בדממה מוחלטת. אני עדיין עם אותו מבט על אותה נקודה לא מגיבה לסביבה.
ולאחר כמה דקות ארוכות שבהן הזמן עצר מלכת, קמתי מהכיסא ופשוט יצאתי מהחדר מבלי להסתכל לאחור.

~נקודת המבט של שקד~

כבר יומיים שלא ראיתי את סהר. היא אמרה לי בראשון בבוקר שהיא לא מרגישה טוב ועכשיו, כבר רביעי בערב והיא עוד לא יצאה מהחדר. אני לא יודעת אם היא באמת לא מרגישה טוב או שסתם עבר אליה איזה משהו רע אבל אני מכירה את סהר, היא צריכה את השקט שלה ואחר כך היא תצא כמו חדשה.

״טוב חברים,״ הסחתי את תשומת ליבם של ליאור עמית וליאב שיישבו ביחד איתי בחדר של ליאור וצפו בסרט בטלוויזיה. ״אני קופצת לחדר אוכל, אני גוועת. להביא לכם משהו?״ שאלתי ולבשתי את הג׳קט שלי.
״אני רוצה תפוצ׳יפס!״ ליאב קרה בהתלהבות.
״תירגע שמן!״ עמית השתיקה אותו ״ותשב, אתה מסתיר לי.״ היא ספק ביקשה ספק דרשה.
״עמית? ליאור?״ שאלתי.
״לא תודה.״ ענו שניהם ביחד.
״סבבה, אני חוזרת עוד מעט.״ אמרתי ויצאתי מהחדר.

באתי לצאת מחדר האוכל, אחרי שהשתקתי את הבטן שלי באיזה סנדוויץ׳ טוב, ואחרי שלקחתי מארון החטיפים תפוצ׳יפס לליאב כשהרגשתי יד על זרועי.
סובבתי את ראשי וראיתי את גולן עוד מאחורי ומביט בי במבט חודר ״אנחנו צריכים לדבר.״ אמר.
בעדינות הורדתי את ידו ממני ״אין על מה.״ אמרתי.
הוא הסתכל כמה שניות לצדדים כאילו בוחן משהו ומבלי ששמתי לב נמשכתי לתוך חדר קטן ומלא במוצרי נקיון תוך כדי שאני מבליעה צרחה קטנה.
״מה ניראלך שאתה עושה?!״ צעקתי על גולן שנעל את הדלת.
״את רוצה לעשות את השיחה הזאת בחוץ?״ שאל ושילב את ידיו.
״טוב, תפתח חלון לפחות, אין פה אוויר בשיט.״ אמרתי כשהבנתי שהוא צודק ועליתי על קצות האצבעות בשביל לפתוח את החלון הקטן שהיה מאחורי מעל לכמה ארגזים מלאים בחומרי ניקוי.
כשהסתובבתי חזרה ראיתי את גולן עומד קרוב, קרוב מידי, ככה ששפתיו היו סנטימרטים ספורים משפתיי. ״מה אתה עושה?״ צעקתי בלחישה ודחפתי אותו ממני.
״זה לא יכול להיות שאת לא רוצה!״ צעק בתיסכול ובעט בשולחן ככה שהמגב שנעשן עליו נפל וקצת נבהלתי.
״גולן! זה לא ילך בנינו!״ החזרתי גם אני משתדלת לשמור על השקט. זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו, שמישהו ישמע אותנו, יבוא לבדוק מה קרה ומשם ההמשך כבר ידוע מראש.
״זה ילך!״ הוא התעקש. ״זה ילך אם רק נרצה!״ אמר ותפס במפרק ידי.
״זה לא!״ צעקתי בתיסכול ומשכתי את ידי ממנו ״אני חברה של אופיר ואני אוהבת אותה, וגם אתה בדיוק כמוני ואתה מפקד שלי וכל זה פסול בכל כך הרבה דרכים שאני פשוט לא אתן לעצמי ליפול בזה!״ הסברתי.
״אז בבקשה ממך, תפסיק לפנות אליי, ותפסיק למשוך אותי לחדרים סודיים ולנעול אותי בפנים.״ ביקשתי.
״אני רוצה אותך!״ הוא הטיח אותי בקיר והצמיד את פניו לשלי.
״גולן זוז ממני!״ צעקתי ודחפתי אותו ממני ״זה לא ילך בנינו! תפסיק לנסות! ותעזוב אותי כבר!״ צעקתי, פתחתי את מנעול הדלת ויצאתי משם בטריקת דלת.
זה דפוק.

~נקודת המבט של ליאב~

״עדיין לא הבנתי מה רואים פה.״ אמרתי מתוסכל מהסרט המסובך הזה. וואלה את פרס האוסקר צריך להביא לא ליוצרים של הסרט אלא לצופים שלו. להבין את הסרט הזה יותר קשה מבעיות הוכחה במתמטיקה.
״מה יש להבין?״ עמית שאלה בקול החמוד שלה ״היא חברה שלה, וזה הארוס שלה, עכשיו היא והארוס של החברה מכירים מפעם, ועכשיו כשהם עומדים להתחתן אז הם מתאהבים, וזה ששם, זה אח של הארוס, שפעם שכב עם החברה ועכשיו הוא מאוהב בדמות הראשית, אבל מסתבר שהוא בכלל נשוי כבר. הבנת?״ שאלה.
״כל מילה עמיתי, כל מילה.״ אמרתי לה והיא הנהנה ״לא הבנתי כלום.״ סימנתי לליאור עם השפתיים והוא צחק.
״סרטים של בנות, הדר הורגת אותי עם השטויות האלה.״ הוא אמר.
״זה לא שטויות, זה רומנטיקה.״ עמית תיקנה אותה.
״מה רומנטי בזה שהיא מתאהבת בארוס של חברה שלה?״ שאלתי ברטויריות. ״זה מגעיל, לא רומנטי.״
״זה שהוא רץ עד לרכבת ותפס אותה שניה לפני שהיא עולה לקרון מחוץ לעיר לתמיד בשביל להגיד לה שהוא אוהב אותה.״ היא אמרה בחולמניות.
״מה הוא סתום?״ שאלתי וקימטתי את גבותי ״לא פשוט יותר לשלוח אס.אמ.אס?״ שאלתי ברצינות וליאור גיחך.
״יופי אדון משבית שמחות,״ היא אמרה בציניות ״תלמד,״ היא אמרה ונתנה לי מכה קלה בברך ״זה גבר.״ אמרה והצביעה על הטלוויזיה שהקרינה את דמותו של השחקן הראשי.
נחרתי בבוז וגלגלתי את עיניי. מיטל הפאקצה מהכיתה נראת יותר גבר ממנו.
״טוב אני יוצא שניה לעשות שיחה עם הדר,״ ליאור אמר ״תנסו לא לשבור כלום.״ הוסיף ויצא מהחדר.
״אני אשתדל!״ צעקתי לו מבפנים ועמית צחקקה והמשיכה לצפות בסרט.
״אולי תעזבי כבר את הסרט ותתני לי קצת תשומת לב?״ שאלתי בקול של ילד קטן.
״ואולי לא?״ שאלה ואותו הקול.
לקחתי את השלט בשחור וכיביתי את מסך הטלוויזיה.
״היי מה אתה עושה?״ היא שאלה ״תביא לי את זה!״ היא דרשה וניסתה לחטוף לי את זה מהיד.
״תנסי לקחת את זה,״ אמרתי והרמתי אותו גבוה, מזל של אנשים עם ידיים ארוכות.
״נו זה לא פייר,״ היא התבכיינה.
״אם אתה רוצה משהו, תילחם עליו.״ אמרתי בקול מטיף מוסר ונעמדתי עם השלט, תוך שניות ספורות התחיל מרדף בחדר של ליאור.
״חשבתי שאמרת שתשתדל לא לשבור כלום!״ עמית צעקה לי כשכמעט שברתי את אחת מהמסגרות עם תמונה של ליאור והדר מתנשקים.
״היו נסיבות,״ אמרתי והסתובבתי בחדות ככה שעמית נתקעה בי.
״ימפגר אחד!״ היא קראה ושפשפה את מצחה כשאני מצחקק ״תביא לי את זה כבר!״ היא כבר סוג של התחננה בחיוך.
״אם את רוצה את זה, קחי.״ אמרתי ובדיוק כשעלה סוג של ניצוץ של תקווה בעינייה, הכנסתי את השלט לתוך המכנסיים מתחת לכפתור הג׳ינס.
״ליאב!״ היא צעקה עליי ואני צחקתי.
״מה?״ שאלתי בתמימות.
״איך אני אדליק עכשיו?״ היא שאלה בתסכול.
״עם השלט,״ עניתי.
״יופי מאוד בוגר!״ היא אמרה בצחקוק והתיישבה על הספה.
התיישבתי לידה והסתכלתי על הפנים שלה.
היא צחקקה במבוכה ״את יפה.״ אמרתי בישירות וראיתי איך לחייה מתלהטות בשניות.
״גם לך לא חסר.״ היא אמרה בביישנות.
גיכחתי למראה שלה מנסה להסתיר את המבוכה ממני, נשכתי בעדינות את שפתי התחתונה ורכנתי אליה, תופס בפניה ומנשק אותה.