׳היחידה׳~פרק 25

פרק 25-לא מה שאת חושבת

~נקודת המבט של סהר~

ברגע ששמעו את קולי התנתקו שניהם. הבלונדינית נראתה מופתעת ולא מבינה ואילו רז היה מופתע ונראה אבוד, כאילו לא ידע איך להגיב למצב הזה.
״סהר זה לא-״ הוא התחיל אך אני קטעתי אותו ״זה לא מה שאני חושבת?״ שאלתי ברטוריות. על פני עטיתי הבעת פנים רגועה ובטוחה אך בתוך תוכי רציתי להתפרק.
״כאב לה הגרון ורק בדקת? או דווקא שהיא היתה צמאה אז הואלת בטובך והשאלת לה קצת נוזלים?״ ידיי היו על מותני והטתי את ראשי מחכה לתשובה מרז הנואש.
״רז מה הולך פה?״ הבלונדינית שאלה.
״נעים מאוד, סהר,״ אמרתי והושטתי לידי ״חברה שלו. ״ הוספתי וראיתי איך הוא נע בספה בחוסר נוחות.
היא באה להושיט את ידה אך מהר החזרתי את שלי ״אני לא רוצה לדעת איפה היתה היד הזאת לפני כמה רגעים.״אמרתי בגועל. שיערתי לעצמי שהוא לא סיפר לה עליי ושהיא לא אשמה אך הרצון העז להחזיק את הדמעות ולשמור על תדמית חזקה עודד אותי לומר לה את זה.
״סהר אני יכול להסביר,״ הוא אמר בקול שקט.
״זה בסדר, אני לא צריכה פירוש, אני יודעת טוב מאוד מה ראיתי.״ אמרתי גם אני בשקט ממש נלחמת בדמעות.
״אני באמת רוצה רק לדבר איתך.״ הוא נעמד והתקדם אליי כמה צעדים מנסה לשכנע אותי.
״אתה מגעיל אותי.״ אמרתי בסלידה, לוקחת צעד אחורה ומרימה את ידיי לגובה כתפיי כנגעלת ממנו.
פתחתי את תיקי והוצאתי משם את הקופסה של הקאפקייקים והנחתי על השולחן בסלון ליד השמפניה והפירות ״שיהיה לכם בתיאבון.״ אמרתי ויצאתי הדלת במהירות שיא הדפתי בחוזקה את דלת השער וברחתי למכונית שלי. הקלדתי את הקוד, התנעתי והתחלתי בנסיעה ורק כשהייתי מספיק רחוקה, הסכמתי לעצמי לעצור בצד ולהתפרק.

~נקודת המבט של דור~

״מה עושים עכשיו?״ החזרתי את מבטי מהדלת אל אדיר שנשען עם מרפקיו על השולחן שהפריד בנינו.
״מחכים.״ ענה במשיכת כתפיים.
״אתה חושב שהיא תעשה את זה?״ שאלתי.
״עם סהר כבר אי אפשר לדעת,״ הוא אמר באנחה.
״ואיך אנחנו מוודאים שזה באמת נעשה?״ שאלתי.
״אתה תלך אליה מאוחר יותר היום ותברר.״ אמר והרים את שפופרת הטלפון ״ותסלח לי אבל הדברים שסהר אמרה גרמו לי לחשוב שלא יזיק להרים שיחת טלפון קטנה הביתה,״ הוא הוסיף.
״תמסור ד״ש״ אמרתי ויצאתי מהחדר.
נכנסתי למגורי המדריכים והתקדמתי לכיוון החדר שלי. כשנכנסתי דבר ראשון היה לעשות לעצמי מקלחת חמה ונעימה שתרגיע אותי. יצאתי ולבשתי בוקסר שחור והדלקתי את המזגן על חום כדי לא להתקרר, נכנסתי למיטה ונתתי לעצמי להירגע.

~פלאשבק~

״בוקר טוב,״ אמרתי כשנכנסתי לבית משפחת אהרון.
״בוקר טוב מאמי, מה שלומך?״ קרנית אמרה מהמטבח.
״הכל טוב, את צריכה עזרה?״ שאלתי.
היא הביטה בי מאחורי כתפה ״לא זה בסדר מותק, תעלה לאדיר הוא למעלה מאמי.״ היא אמרה ואני התקדמתי לכיוון המדרגות.
״שלום!״ קראתי כשנכנסתי לחדר של אדיר. הוא היה מול המחשב חצי שוכב חצי יושב על כיסא הגלגלים הכחול, משחק בסוני פלייסטיישן כשבשלט השחור בידו.
״באת בול בזמן אח שלי,״ אמר ״קח.״ זרק לעברי את השלט השחור השני שהיה מוכר לי כבר. אני ואדיר חברים טובים ואני מבלה אצלם המון, בעיקר בגלל המצב בבית.
״אז מה אח שלי עולה ליב׳ אה?״ שאלתי בחיוך.
״כן… עוד שנה וזה נגמר.״ אמר ויכולתי לשמוע את חיוכו אך כבר לא יכולתי לראות כי הייתי שקוע בדמויות המתרוצצות על מסך.
״שנה הבאה תרגיש איך זה להיות הכי גדול בחטיבה.״ אמר לי.
״אני מת כבר להכיר את כל הכוסיות של התיכון!״ אמרתי בטירוף.
הוא צחק ״מתלהב.״
״מתנשא.״ זרקתי לעברו והתחמקתי במהירות מטיל שירו לעברי.
״מודה.״ אמר והמשכנו לשחק בשקט יש שנשמעו דפיקות על הדלת.
״אתה לא עונה?״ שאלתי כשראיתי שאדיר נשאר אדיש.
״אם זה כל כך חשוב להם הם ידפקו עוד פעם.״ אמר במשיכת כתפיים. ואז בבום הדלת נפתחה בחוזקה ״למה אתה לא עונה?!״ ראינו את סהר, האחות הקטנה של אדיר, בכיתה ה׳ עומדת בשילוב ידיים ולפרצופים עצבני בכניסה לחדר.
״מה את רוצה גמדה?״ שאל.
״שתוק!״ היא צעקה לעברו בקול גבוה מעט ״היי דור,״ היא אמרה לי בחיוך ואני החזרתי לה אחד. היא היתה כזאת חמודה, ממש אישה קטנה בתוך גוף קטן עוד יותר.
״אמא אמרה שתבואו כי האוכל מוכן.״ היא אמרה.
״טוב אנחנו באים.״ הוא אמר, כיבינו את המשחק ויצאנו אחריי סהר לכיוון שולחן האוכל.

~סוף פלאשבק~

~פלאשבק~

״יואו איזה פיספוס!״ צעקתי ותפסתי את ראשי בין ידיי כשרונאלדו החטיא את אחת מהבעיטות שלו לשער במשחק מול ברצלונה.
״אנחנו חייבים לקחת את זה!״ שלומי, אבא של סהר ואדיר, אמר לידי ופיצח עוד גרעין חמניה בין שיניו.
מאז שאדיר עזב לפני שנתיים, אני עדיין לא יודע לאן אבל בכל זאת, כבר לא נשאר אותו הדבר.
בגלל המצב בבית ובגלל ששלומי וקרנית מאוד התחברו אליי אני מבלה פה הרבה והם כמו הורים שניים בשבילי.
קרנית הבטיחה לי שבבוא היום היא תספר לי לאן אדיר הלך ושהיא מבטיחה שאני אקבל את כל התשובות שאני רוצה, אז בינתיים טוב לי ואני לא לוחץ עליהם.
שלומי קיבל הודעה ומזווית העין ראיתי את הבעת פניו משתנה.
״אני כבר חוזר.״ אמר ומבלי לתת לי להגיב כבר נעלם לכיוון המשרד שלו שהיה ממוקם בקומת מרתף. מוזר אבל לא כזה קריטי.
לאחר עוד כמה דקות שאני צופה במשחק לבד עם בקבוק בירה ביד וכמה מישהו שים על השולחן מולי נשמע רעש של פתיחת המנעול בדלת הראשית.
הידית הורדה והדלת נפתחה וגילתה בפניי את סהר עומדת עם עוד מישהו.
״היי,״ היא אמרה בחיוך.
״היי,״ אמרתי בקול חושד שלא ניסיתי להסתיר. מי זה ומה הוא רוצה ממנה בדיוק?
״זה גיא, ידיד שלי,״ היא הציגה אותו בפני והוא זרק לי חיוך.
״מה הוא עושה פה?״ שאלתי.
״הוא ידיד שלי,״ היא אמרה לא מבינה איפה השאלה פה.
״כן…״ מלמלתי.
סהר היתה נערה יפה. היא כבר בכיתה ח׳ וזה בערך הגיל שהבנים מתחילים להיות חרמנים מגעילים ולחשוב שהם זייני-על שהם יכולים להשיג מה שהם רוצים ממי שהם רוצים. עד שהם מגיעים לתיכון וכמו שקרה לי ולעוד רבים לפני, מגלים שהם פשוט חיים בסרט.
היה לי קצת חשוד שהיא מזמינה אליה הביתה מישהו אחד, לבד, רק שניהם, בטענה שהם ידידים.
אחרי איזה דקה בערך שהם עמדו מולי מוסכים בעוד אני מריץ בראש מחשבות ובוחן את הבחור מכף רגל ועד ראש, הם פשוט הסתובבו ועלו לקומה העליונה לכיוון החדר של סהר.
הגיע הזמן לעשות איזה עידכון קטן לאדיר…

~סוף פלאשבק~

~פלאשבק~

אני בסוף י״ב. אני יודע לאן אני הולך שנה הבאה ומה הסיבות לכך. אני יודע גם מה ההשלכות לכך, אני אצטרך להיפרד מכל מי שאני מכיר לשלוש שנים הקרובות. אבל הסיבות מצדיקות את זה בהחלט.
כבר מתחילת השנה התחלתי להיכנס לזה לאט לאט ועכשיו אחרי שאני כבר עמוק בעסק הזה שנקרא ׳היחידה׳, אין דרך חזרה.
לקראת הפרידה מהחברים קרנית הציעה לי לעשות מסיבה קטנה אצלם בבריכה בחצר. וכשאני שומע מסיבות, אני לא יכול לשבת בצד ולשתוק.
״עוד כמה זמן כולם באים?״ קרנית שאלה אותי בזמן שמילאתי לעצמי כוס עם קולה במטבח כשהיא קראה עיתון בפינת האוכל.
״עוד רבע שעה יגיעו הראשונים כבר, ״ אמרתי אחרי שהעברתי מבט חטוף בשעון של האייפון שלי.
״הכל מסודר לכם שם בחוץ?״ היא שאלה בדאגה.
״הכל מעולה, תודה קרנית, אני באמת מאוד מעריך את זה.״ אמרתי בכנות ונשקתי לראשה. היא ושלומי באמת עושים מעל ומעבר בשבילי כאילו אני אחד מהילדים שלהם ובכל פעם שאני מראה סימנים של אי נוחות הם באים מחדש עם אותו הטיעון שזה עושה להם טוב על הלב.
״טוב יאללה צא לבחוץ בינתיים,״ היא טפחה לי על הכתף ואני התקדמתי לכיוון החצר כשבדיוק ירדה סהר במדרגות. היא כבר גדלה והשתנתה הרבה, היא כבר בכיתה ט ונה הבאה כשהיא תעלה לתיכון היא תהיה שם בלעדיי או בלעדיי אדיר שאני בטוח שידאג ל׳שומרים׳ בשבילה.
היא בהתה בי לכמה שניות והיה נראה שהיא שקועה במחשבות כבדות. הרבה זמן כבר שאני מרגיש ששיש ביני ובין סהר סוג של מתח מסויים מבחינתה. אני לא יודע מה זה אומר או איך זה מתפרש, פשוט אני מרגיש שהיא מסתירה ממני משהו, איזה רגשות כלשיהן.
״היי,״ אמרתי מגחך.
״היי,״ היא הוסיפה בחיוך חולמני.
״אני צריכה לדבר איתך, אפשר?״ היא שאלה בקול רועד שכמעט ולא נשמע.
״זה יכול אולי לחכות למחר?״ שאלתי.
״בטח,״ היא נראתה מהוססת ומעורערת.
״קרה משהו?״ שאלתי כששמתי לב להבעת הפנים המוזרה שלה.
״לא הכל טוב, תהנה במסיבה.״ היא אמרה באותו הטון ובתוך שניות ספורות היא הסתובבה ועלה לחזרה למעלה במהירות.

המסיבה היתה בעיצומה והיה כיף לא נורמלי.
כל החצר היתה מלאה ברוקדים, האוכל היה מעולה והמוזיקה היתה מעולה עוד יותר. קרנית ושלומי בהחלט שיחקו אותה.
״לא שאני יודעת לאן אתה הולך,״ נופר, מישהי שעשיתי לה איזה טוב או שתיים פעם, שרקדה אלי צמוד, אמרה והעבירה את ידיה על חזי ״אבל מה אני אעשה בלעדייך עכשיו?״ שאלה ועיוותה את פניה בעצב.
גיכחתי מעט וחיבקתי אותה עם ידי הפנויה, בשניה היתה כוס עם משקה אלכוהולי בתוכה.
״אני בטוח שתמצאי לי מחליף.״ לחשתי לה באוזן.
״כן אבל הוא לא יהיה טוב כמוך,״ היא אמרה בקול מתבכיין.
״זה נכון,״ אמרתי בחיוך מרוצה והמשכתי לזוז איתה לפי קצב המוזיקה.
הרגשתי שמישהו נוגע בי בכתף והסתובבתי שנופר עדיין בידיי.
״סהר?״ שאלתי מעט מופתע.
״מי זו?״ נופר שאלה וכרכה את ידה סביב צווארי.
״סהר את רוצה להצטרף אלינו?״ הצעתי בנחמדות והתעלמתי מנופר שהיתה קצת שתויה.
״לא זה בסדר,״ היא אמרה בעצב והסתכלה על נופר במבט שלא הצלחתי לפענח. ״אמא ביקשה ממני לשאול אותך אם הכל בסדר?״ היא אמרה ואני הרמתי את אגודלי כך שתבין שהכל מעולה. ״את בטוחה שלא בא לך לרקוד איתנו?״ שאלתי מוודא שהיא באמת לא רוצה ושפשוט לא נעים לה.
״אני אוהבת את השיר הזה!״ נופר קראה בהתלהבות כשהתחלף השיר והתחילה לרקוד צמוד אליי בעיינים עצומות וחיוך ענק מרוח על הפנים.
סהר בלעה את הרוק והיה נראה כאילו משהו בעיניים שלה נשבר ״לא, זה בסדר.״ היא אמרה וברחה חזרה הביתה כמו עכבר שנמלט למאורה שלו.

~סוף פלאשבק~

~נקודת המבט של סהר~

הגעתי לפנימייה נסערת כל כך. כל הדרך לפה לא הפסקתי לבכות.
למה זה מגיע לי? מה עשיתי רע שגרם לו ככה לשחק בי?
השעה הייתה כבר מאוחרת ונכנסתי לבניין מגורי הבנות משתדלת להרעיש כמה שפחות.
מרחוק הבחנתי בדמות ליד דלת החדר שלי וככל שהתקדמתי הבחנתי שהדמות היא לא אחרת מאשר דור. מחיתי מהר את הדמעות שלי וקיוויתי ששבילי הדמעות היבשות לא יסגירו אותי. משכתי באפי ושפשפתי את עיניי.
״מה את עושה כאן?״ שאלתי בקול חד. דור שעד עכשיו היה עם הגב אליי ונשען על צידו הימיני על הדלת, הסתובב.
נדמה היה שהוא בא להגיד משהו אך כשראה אותי הבעת פניו השתנתה והתרככה. ״בכית?״
״זה משנה?״ שאלתי ושילבתי את ידיי.
״אז נפרדת ממנו בסוף או לא?״ הוא התעלם משאלתי.
״זה משנה?״ הרמתי מעט את קולי.
הוא מיהר להשתיק אותי ״את תעירי פה את כולן.״
״לא מעניין אותי!״ מחיתי, הייתי מאוד נסערת באותו הרגע ודבר כזה קטן הרתיח אותי ממש ״מה אתה עושה פה? מותר לך להתקרב לפה בכלל?״ כמעט וצעקתי.
״את מעדיפה שהשיחה הזאת תתנהל בחדר של אדיר?״ הוא שאל ופניו נרגעו. הוא צודק.
״ממש לא, לא רוצה לראות את הפרצוף שלו.״ מלמלתי והשפלתי אל נקודה לא ברורה ברצפה בזמן שבראשי התרוצצו אלף ושתיים מחשבות.
״אז תעני לי,״ ביקש ושילב ידיים.
״טוב בוא נעשה את זה בפנים לפחות,״ מלמלתי והכנסתי את המפתח של החדר אל המנעול, סובבתי ופתחתי את הדלת.
נכנסנו שנינו וסגרתי אחריו את הדלת.
״את לא מציעה לי לשתות?״ שאל בהתגרות והתיישב על הכורסא הקטנה שהיתה בפינת החדר.
״אני עדיין לא מבינה למה לעזאזל אני ממשיכה לדבר איתך…״ מלמלתי בזמן שהנחתי את התיק ואת הג׳קט שהיה בידי, על הכיסא.
״כי אני המפקד שלך אולי? ובגלל זה את מחוייבת לענות לי אם נפרדת ממנו או לא.״
״זה.לא. עניינך!״ הרמתי את קולי ועצרתי בין מילה למילה.
גם כל מה שקרה עם רז וגם בגלל שזה דור זה ששואל, לא סתם מישהו, מישהו שיודע שהיו לי רגשות כלפיו בעבר, אולי כל זה גרם למזג הרוח החם שלי. וחוץ מזה? איך לעזאזל אני אומרת לו שהחבר שלי, שכל כך רציתי להישאר איתו ביחד ושכל כך אהבתי, שהפרתי פקודה בגללו ובגלל הקשר שלנו, בגד בי. איך?
״את לא תרימי עליי את הטון.״ הוא קבע בקול שקט אך סמכותי ונעמד.
״למה מה תעשה לי? תעניש אותי? תעניש!״ אמרתי בהתגרות אך בכנות. באמת שכרגע באמת לא אכפת לי מה הוא יעשה.
״אני המפקד שלך,״ אמר בקול שקט והתחיל להתקרב אליי ״אני לא החבר שלך ולא החברה הכי טובה שלך,״ אמר והמשיך להתקדם כך שעם כל צעד שלו לכיווני אני לקחתי צעד אחורה ״אני לא הידיד שאת באה להתבכיין אצלו וגם לא האחות הגדולה שאת עושה איתה ימי כיף,״ אמר והמשיך להתקדם, וכך גם אני, עד שהרגשתי את גבי נוגע בקיר הלבן.
הבעת פניי הייתה ריקה ואמנם לא הביעה פחד או חרדה אך גם לא שידרה ביטחון ותחושת שליטה כמו שהייתה רגילה.
״ואני בעיקר בעיקר לא אוהב שמשחקים איתי משחקים,״ אמר ועשה צעד נוסף כך שכבר היה ממש קרוב אליי וסנטימטרים בודדים הפרידו בין ראשי שלי לשלו.
״אני המפקד שלך, ועכשיו את תגידי לי אם מילאת את הפקודה שלי ונפרדת ממנו.״ לחש בקול שקט קרוב לאוזני, מודע להשפעה שלו כלפיי ברגעים האלו.
ריחו אפף אותי מכל הכיוונים והייתי קרובה לאיבוד שיקול הדעת שלי.
בלעתי את רוקי ״לא,״ אמרתי בקול רועד ״אני לא אומרת לך, זה לא עניינך.״
הוא חייך חיוך גדול וגילגל את עיניו ״את מבינה שזה סירוב לפקודה?״
״תמיד היית כזה שתלטן?״ שאלתי לאחר שהתעשתתי על עצמי.
הוא לקח צעד אחורה ״תגידי לי את.״
״כשאני חושבת על זה במבט לאחור,״ שיחקתי את עצמי חושבת ״היית אחלה פעם, זה ׳היחידה׳ הזאת קילקלה אותך.״
״רק אחלה?״ שאל בהתגרות ויכולתי לראות בעיניו ניצנוץ מסויים של אכזבה.
״אותך ואת אדיר.״ התעלמתי מדבריו.
״את חושבת שזה קילקל אותי?״ אמר בנימה מתעלמת.
״אתה חושב שלא?״ עניתי.
״למה את מתכוונת?״
״למה אתה מתכוון?״
״את מוכנה להפסיק?״ אמר והסתכל עלי במבט של ׳נו מה עובר עלייך?׳
״להפסיק מה?״ החלטתי לעצבן אותו. הוא לא יבוא לחדר שלי ויציב לי עובדות כאילו שכח שלפני שלוש שנים הוא עוד היה אוכל איתי על אותו השולחן ארוחת צהרים כמעט כל יום.
״לענות לי ככה!״ הוא כבר ממש התעצבן.
״איך ככה?״ שאלתי בתמימות מזוייפת.
״בשאלות!״
״איך אתה רוצה שאני אענה?״ חייכתי.
תחילה הוא נראה עצבני אך כשראה את החיוך שנפלט מפי הוא זרק לעברי מבט מזלזל ומתנשא כם חיוך מלגלג והתעלם ממה שקרה ״את חושבת שזה קילקל אותי?״ שאל שוב.
״אני בטוחה.״ עניתי בביטחון ושילבתי ידיים.
״למה לך לחשוב ככה?״ שאל ויכולתי לשים לב לקצת רצינות בדבריו, כאילו היה צמא לתשובתי.
״פעם היית זורם, שטותניק, היית צוחק איתי על שטויות, שם זין על חוקים.״ התחלתי לומר ולאט לאט שקעתי עמוק בזיכרונות מפעם ״פעם אהבתי להסתכן איתך, לשבור איתך את החוקים, היה לי כיף כשהיית בא אלינו, מצחיק אותי, היית,״ אמרתי וחיפשתי את המילה הנכונה כדי לתאר אותו ולסכם את כל מה שאמרתי עכשיו ״היית דור מויאל.״
היתה דקה של שקט. ״והיום?״ שאל בשקט ושבר את הדממה.
״היום?״ שאלתי ומבלי לחכות לתשובה כבר חשבתי על מה שאענה לו ״היו אתה סגור, קשוח, צייתן ואני די בטוחה שחוש ההומור שלך כבר שואף לשל נמלה ,״ אמרתי והוא גיחך ״היום אתה פשוט לא מי שאני מכירה מפעם.״
הוא היה בשקט, הוא ידע שצדקתי. ״התבגרתי.״ ענה בקצרה ואני פלטתי נחירת צחוק מזלזלת ״זה הכי טוב שלך?״ שאלתי ״התבגרתי?״ המשכתי לזלזל בדבריו והוא עטה הבעה מבולבלת על הפנים ״אתה השתנת לגמריי! אני כבר לא בטוחה שאני מכירה אותך!״ פלטתי את כל מה שהיה לי בצעקה. זו היתה צעקה של פריקה, של כאב, של זעם, ובעיקר של געגוע.
״את לא מכירה אותי?!״ פתאום התפרץ גם הוא. ״איפה הילדה הקטנה שאני השארתי לפני שלוש שנים? הילדה שהייתה מתה מפחד לאחר לחוג שלה אחר הצהרים בשתי דקות, הילדה שכל פעם שדיברה עם בן רצתה לקבור את עצמה, הילדה שלא העיזה להתחצף לאיש מעולם? איפה היא, אה?!״ פרק גם הוא.
הסתכלתי עליו עומד בעמידה האיתנה והבטוחה שלו מסדיר את נשימתו.
״היא נעלמה, כשאתה נעלמת!״ החזרתי לו.
״אני לא נעלמתי,״ הוא אמר.
״כן אתה כן! אתה כן! אתה פשוט עזבת אותנו ונעלמת! לא התקשרת, לא שלחת מכתב, הודעה, כלום! כאילו היינו אוויר בשבילך! כאילו אני הייתי אוויר בשבילך!״ צעקתי בכאב. כאב לי כשחשבתי על זה וכאב לי כשדיברתי על זה.
״את יודעת בעצמך שלא יכולתי לעשות כלום, ׳היחידה׳ הגבילה אותי.״ אמר בנימה מתחסדת ומתנצלת
״כן כן כן,״ גלגלתי עיניים ״ ׳היחידה׳, ברור.״ אמרתי בזלזול ״לא חשבתי שתענה לי אחרת.״ כבר ממש התעצבנתי מהנוכחות שלו פה.
הייתה דממה. דממה של הבנה, של מחשבות, של סדר עצמי וחשבון נפש. ״אני חושבת שכדאי שתלך, כבר מאוחר ואני רוצה לישון.״ אמרתי בשקט.
״נפרדת ממנו?״ הוא הרים את מבטו המהורהר מהרצפה והביט בעייני.
הטחתי את ידיי על ירכי וגלגלתי את עיניי כלא מאמינה ״זה באמת מה שמשנה כרגע?!״ צעקתי.
״זה כל מה שמשנה כרגע!״ הוא החזיר צעקה.
״ואם אני לא רוצה לומר?! זה הפרטיות שלי!״
״זאת בעיה שלך! מההתחלה לא היית צריכה להתחיל את הקשר הזה!״ הוא הפיל עליי את האשמה.
״אז עכשיו אני אשמה?!״ שאלתי מזועזעת.
״אז מה?! אני אשם?!״ הוא החזיר. ״תעני כבר ואני עף מפה!״ צעק.
״לא! לא נפרדתי ממנו! להפך, באתי אליו הביתה לשכב איתו ולעשות איתו אהבה, נכנסתי אליו לדירה ואיתי שהוא היה עסוק בלעשות אהבה עם מישהי אחרת, שמסתבר שהם עושים אהבה כבר כמה זמן! לא! לא נפרדתי ממנו!״ צעקתי.
״הוא בגד בך?״ הוא שאל ולקח צעד קדימה.
״כן…״ השפלתי את מבטי לרצפה.
״אז רגע,״ הוא אמר והרמתי את ראשי ״זה אומר שנפרדתם כן?״ הוא שאל בתמימות ואני הנדתי בראשי.
״יש לך את זה ביותר אנוכי?״ שאלתי בחוסר אמון.
״אנוכי?״ שאל ״למה אנוכי?״
״הוא פאקינג בגד בי וזה מה שיש לך להגיד?״ צעקתי.
״אל תצעקי עלי!״ החזיר והתקרב אליי.
התחלתי גם אני להתקרב אליו בצעדים כועסים ובטוחים ״הייתי צריכה לדעת שנהיית כזה אגואיסט ונצלן שחושב רק על עצמו.״ זה לא מה שבאמת חשבתי, אבל הוא ממש הכעיס אותי כבר שלא שלטתי במה שאני אומרת. עמדנו צמודים מביטים אחד בשני בעיניים. הייתי כל כך כעוסה וטעונה שאפילו לא שמתי לב לקרבה בנינו. ״מה קרה בלעת את הלשון? אין לך מה להגיד לי? להוסיף גם שאתה פחדן ונמ-״ התחלתי להעליב אותו ולזלזל בו כשהרגשתי את ידיו החמות תופסות בפניי ואת שפתיו מוטחות בשלי.

וואו.