׳היחידה׳~פרק 11

פרק 11-דייט וחצי.

~נקודת המבט של סהר~

השפלתי את מבטי מהר והתחלתי להתעסק עם ציפורניי. 
״אני ודור דיברנו,״ הוא התחיל ואני עצמתי את עיניי בחוזקה מהחשש מדבריו. זה הדבר האחרון שחסר לי. 
״והגענו למסקנה ש,״ הוא התחיל והשתתק. שמה? שהוא סיפר לך שאני אוהבת אותו? שאהבתי אותו? שהוא לא רוצה להיות מדריך שלי יותר? שנפתור את הדברים כמו אנשים בוגרים? שנפתח את הסיפור מחדש? שמה???
״ההתנהגות המופרעת שלך חייבת להיפסק!״ הוא אמר. רגע מה?! 
הרמתי את מבטי המאושר אליו ובחנתי אותו לראות אם הוא רציני. 
״אוקיי לא ציפינו לתגובה הזאת…״ הוא מלמל ונשען אחורה על משענת הכיסא. 
״בכל מקרה,״ הוא המשיך את דבריו ״ההפרעות, ההברזות, האיחורים, ההתחצפויות, כל אלו חייבים להיפסק.״ הוא קבע ואני עדיין הייתי בהיי שלא ׳נחשפתי׳ ״חייבים,״ דור הוסיף ואני הפנתי את מבטי אליו. באותו הרגע רציתי פשוט להתנפל עליו ולנשק אותו. ולא, לא בגלל שהייתי מאוהבת בו קשות בעבר, ולא, לא בגלל שלא משנה כמה זמן עבר השפתיים שלו נשארו כל כל סקסיות ומגרות בעיניי, אלא כי הוא שמר על ׳הסוד׳ שלנו. 
״אוקיי…״ אמרתי בנידנוד ראש שסימל את כך שלא הבנתי לאן הם מכוונים. 
״מה התכנית?״ שאלתי בחיוך מרוצה. אלוהים, בטח מי שהסתכל עלי מהצד היה בטוח שאני איזו משוגעת, אבל תחושת ההקלה הזאת שחוויתי גרמה לי לזרוח מאושר. 
״אז ככה,״ אדיר אמר ושילב את ידיו. 
״גם בגלל שהחסרת הרבה, עם דגש על ההרבה,״ הוא אמר ולי עלה חיוך ביישן ״וגם בשביל למנוע בעתיד את ההחסרות האלו, בתקופה הקרובה את תשארי בשעות הצהרים עם דור להשלמות.״
התחלתי להשתעל בחוזקה כי הטופי שלקחתי מהקערה הקטנה שהיתה על השולחן נתקע לי בגרון. 
אדיר רכן קדימה מהבהלה. 
״את בסדר?״ דור שאל וטפח לי על הגב אך מיהר להרים את ידו כששם לב שהוא מלטף אותי כבר יותר מידי זמן. 
״אני אעשה מה?!״ שאלתי בשוק מוחלט אחרי שהצלחתי להסדיר את הנשימה. 
״את תישארי עם דור להשלמות, שיעורים, לימודים, אימוני כושר, אימוני תרגול, הכל.״ הוא אמר. 
״אנחנו פשוט נצטרך לתאם זמנים מראש,״ דור אמר. 
חצופים שכמוהם! באיזו זכות בכלל הם עושים את זה! 
״לתאם זמנים מראש…״ ציטטתי אותו במלמול שקט ״חשבתם לתאם את כל זה איתי קודם?״ שאלתי בעצבים עם דגש על ׳כל זה׳ ותנועת ידיים וקימטתי את גבותיי. 
״אין פה ממש אקט של בחירה…״ דור מלמל בשקט מחשש שאשמע את דבריו ונעשן גם הוא בישיבה מרושלת על הכורסא. 
״אין פה אקט של בחירה?!״ חזרתי על דבריו בצעקה כמעט. 
״סהר תירגעי,״ אדיר אמר לי בקול רגוע והניח את ידו על ידי שהייתה על השולחן. 
״לא אל תגיד לי תירגעי!״ אמרתי בכעס והעפתי את ידו מידי. 
״אתם מתכננים פה תכנית שקשורות אליי, משחקים אותה חמודים שאתם מציעים לי, אבל בעצם אתם אומרים לי שאין לי אפשרות לבחור ממש? איפה פה החלק של הרוגע?״ שאלתי בעצבים את אדיר. 
״סהר את ביחידה קרבית!״ דור אמר בקול רם יותר כדי לגבור על הצעקות שלי, אך עדיין שמר על רוגע ושלווה. 
״יחידה קרבית בתחת שלי!״ צעקתי. 
״תדברי יפה!״ שניהם אמרו לי ביחד בקול קר וקשה. נקודה רגישה?
״אני לא מבינה פשוט באיזו זכות אתם עושים את זה,״ אמרתי בקול רגוע ולא מבין. 
״אנחנו המפקדים שלך סהר, אולי אנחנו לא נראים כאלו כי זה לא כמו שאת רגילה מהצבא אבל אנחנו המפקדים שלך.״ אדיר התחיל להסביר לי בשקט. 
״ואנחנו רשאים לתת לך פקודות. זאת פקודה.״ דור המשיך אותו. 
״ומה יקרה אם אני אסרב לפקודה?״ שאלתי בשקט. אני אולי עקשנית, חריפה ועומדת על שלי לפעמים, אבל אני לא מטומטמת. אם אני נלחמת על משהו זה רק על משהו שיש לי סיבה להילחם עליו, אני לא אצא דפוקה ואגרום לכך שאני אקבל את מה שאני רוצה אבל אענש בצורה כזו שרק תוריד ממני. 
״אז אנחנו נפעל כמו שאנחנו רואים לנכון לפעול.״ אדיר אמר.
בלעתי את רוקי ונעמדתי ״לילה טוב,״ אמרתי בשקט ויצאתי מהחדר עם ים מחשבות. 

~נקודת המבט של שקד~

התקדמתי בשביל הארוך שמוביל לכיוון השער של הפנימיה. בצידיו היו מדשאות רחבות שעליהם היו כמה בחורים ובחורות שבחרו לנצל את האוייר הנעים של הסתיו לפני שיתחיל להחורף הכבד. כבד עאלק, שכחתי שאנחנו בארץ ׳הטפטופים הכבדים׳. לבשתי גינס ארוך בהיר, גופיה שחורה עם ציור של אישה בלבן וואנס בצבע בורדו. 
מרחוק כבר ראיתי את השיער הבלונדיני של אופיר שהיה פזור ושיערתי לעצמי שהגבר שאיתו היא מחובקת הוא גולן. 
יאי! אני יוצאת לדייט עם המדריך שלי והמדריכה שלי! דייט וחצי! תענוג צרוף! 
כבר ממש התקרבתי אליהם וכשהם שמעו את צעדי הם הסתובבו אלי, עדיין מחובקים עם חיוך על הפנים. 
״שקד!״ אופיר צייצה והתנפלה עליי בחיבוק חם. אוקיי מאיפה פרץ האהבה הזה הגיע עכשיו? על מה אני מדברת, זאת אופיר! היא תחייך גם עם יעקרו לה שן שן, יטחנו, ויתנו לה לשתות את זה.
שידלתי חיוך קטן וחיבקתי אותה בחזרה. 
״אני שמח שיכולת לבוא,״ גולן אמר בחיוך והושיט לי את ידו. אוקיי אז כנראה שהתכנית שלי להרגיש אותו לא תצא לפועל. לא נורא! יש לי את אופיר שתחבק אותי!
״אני שמחה שהזמנת,״ עניתי בחיוך ולחצתי לו את היד ״הזמנתם.״ תיקנתי את עצמי אחרי שראיתי שאופיר ליטפה את זרועו. 
״שנלך?״ הוא שאל בחיוך והצביע לכיוון השער. 

~נקודת המבט של סהר~

״תפסתי!" צעקתי מאושר כשהצלחתי לתפוס את הכדור סוף סוף. ליאב התעקש להראות לי איך הוא מקפיץ את הכדור שלושים וארבע פעמים ברציפות, שיא אישי חדש לפי מה שטען, וזה נגמר בזה שכל אחד מנסה לחטוף לשני את הכדור באחת המדשאות ליד המגרשים. 
״לא לעוד הרבה זמן!״ ליאב חייך והתחיל להתקרב אלי מרחוק במהירות אחרי שנפטר מהבלונדה המעצבנת מהכיתה שלנו שניסיתי לשדך לו בשביל להרוויח זמן בחיפוש הכדור שהתגלגל לו. 
התחלתי לרוץ אך כנראה שלא מספיק מהר כי בשניה הרגשתי את ליאב תופס אותי מאחורה ומנסה לחטוף ממני את הכדור שעליו הגנתי בכל גופי (!)
״זוז ממני!״ צעקתי בין הצחקוקים. 
״תביאי את הכדור!״ הוא אמר. 
״אף פעם!״ צחקתי ובלי לשים לב נפלנו שנינו שהוא מעלי על הדשא והכדור התגלגל רחוק מאיתנו. 
״יופי! תראה מה עשית עכשיו!״ אמרתי תוך כדי התקף הצחוק שתקף אותי. 
״מה אתה צוחק לך תביא את הכדור!״ הטפתי לו בחיוך כשהוא עדיין שכב מעליי, מתנשף כמוני ומחייך חיוך ענקי. 
״תמיד רציתי לראות אותך מתחתי, מזיעה.״ הוא אמר בבוטות ובחיוך תחמן. 
״בחלומות שלך,״ קימטתי את אפי ואמרתי בקול מתנשא ״קום קום ממני י׳ילד מגעיל!״ צחקתי והדפתי אותו מהכתפיים כשראיתי שהוא לא קם ונשאר עם אותו החיוך המפגר. לבסוף הוא נכנע וקם להביא את הכדור ובינתיים אני התיישבתי על הדשא הנעים וצפיתי בשקיעה שעוד לא ממש התחילה אבל כבר גרמה לשמיים לקבל גוון אדמדם ויפה והתמזגה נהדר עם הרוח הסתווית הנעימה. 
״נעים היום אה?״ ליאב בא עם הכדור והתיישב לידי. 
המהמתי. שררה שתיקה בנינו במשך כמה דקות, לא שתיקה מביכה, ממש לא, שתיקה של אין מה לומר. 
״מה בסוף תעשי בעניין של דור ואדיר?״ ליאב שבר את השתיקה ושאל. 
״ואופיר. שכחת את אופיר,״ תיקנתי אותו נשכבתי על הגב שאני עם הראש על הבירכיים שלו. 
״היא גם הייתה חלק מהתכנית של לתכנן ולא לספר לי.״ אמרתי עדיין נגעלת ומופתעת מכך. 
״זה פקודה את יודעת, הם לא שואלים אותך מה את רוצה לעשות, הם קובעים.״ הוא אמר ״אני כמעט בטוח שהם קראו לך לשיחה רק מטעמי כבוד, אם לא הם היו פשוט זורקים לך על זה משהו בסוף אחד הקורסים והולכים״ הוא הוסיף. 
״כן אבל….״ אמרתי מאריכה את המילים ומנסה לחשוב על תשובה מספקת. כי האמת שהוא צודק. ״אין אבל.״ נאנחתי בכבדות. 
״אז מה תעשי?״ הוא שאל בשקט. הייתה אווירה נורא נעימה באוויר. 
״מה אתה אומר?״ שאלתי. 
״אני אומר שתעשי מה שאומרים לך. זאת פקודה ולא ניראלי שהם או את רוצים שתפרי אותה.״ הוא הציע בכנות. 
״נראה כבר…״ מלמלתי ועצמתי עיניים. 
מי שהיה עובר עכשיו והיה רואה אותנו היה בטוח שאנחנו זוג. אבל זה ממש לא ככה. אנחנו ידידים ממש ממש טובים, אני מתה עליו והוא עלי, אבל רק בתור ידידים. 

~נקודת המבט של שקד~

״ואז התברר בסוף שתפסנו את האדם הלא נכון!״ אופיר סיימה לספר את הסיפור בהתרגשות והחלה לצחוק. גולן צחק גם הוא וחייך אליה ואני שידלתי חיוך ואולי אפילו איזה גיחוך מתאמץ והשפלתי את מבטי אל הצלחת. 
הדרך לפה הייתה נוראית, אופיר וגולן לא הפסיקו להתחבק ולמלמל אחד לשני דברים באוזן שגרמו להם לחייך או לצחוק. 
הם ישבו שניהם צמודים אחד לשני ואני ישבתי בשולחן מולם. והתחלנו לפתח שיחה. 
״אז מה שקד… מה את מספרת?״ גולן שאל. 
״מה יש לספר?״ שאלתי. 
״לא יודע, איך את מתאקלמת ביחידה?״ הוא שאל והכניס את המזלג שהיה נעוץ במלפפון חתוך ומתובל לפה.
״האמת שאחלה פה,״ חייכתי חיוך מתאמץ מזכירה לעצמי כל הזמן שהמדריכה שלי יושבת מולי. 
״את בטח מאוד עוזרת לגולן,״ אופיר אמרה בחיוך והוא החזיר אליה חייך חם ויכולתי להרגיש את ידו מלטפת את רגלה בחמימות מתחת לשולחן. הרגשתי נורא. רציתי לעוף משם. אני יודעת שגולן הזמין אותי אבל הרגשתי כל כך נדחפת ולא קשורה שזה כבר היה מלחיץ. 
״הוא יכול להיות ממש מבולגן לפעמים. כן,״ אמרתי בחיוך וניסיתי להשתחרר קצת. הרי שניהם סבבה בתור חברים לא? 
הם צחקו שניהם.״אני שוב פעם רוצה להגיד לך תודה!״ הוא אמר ושם יד על הלב. 
״אין על מה״ חייכתי והשפלתי את המבט של הצלחת ושנייה לאחר מכן אחרי שהרמתי את הראש ראיתי אותו ואת אופיר מתנשקים. החלתי לשחק עם המזלג בפסטה שלי שלא נגעתי בה כל הערב וניסיתי לראות בזווית העין אם הם התנתקו. הם לא. 
״טוב אתם תסלחו לי אבל אני ממש צריכה ללכת, יש לי פגישה עם דור״ אופיר נעמדה ואמרה בקול מתנצל. 
סוף סוף!!!
״זה בסדר,״ חייכתי אליה והתעוררתי מיד. אני יוצאת מגעילה רצח אבל להכיר את הבחור לא יצא לי עדיין.
״ביי בייבי,״ היא אמרה לגולן והביאה לו נשיקה קטנה בפה. 
״ביי.״ הוא חייך אליה והיא יצאה החוצה מדלתות הזכוכית הגדולות של בית הקפה. 
״אז שקד…״ גולן התחיל שיחה וסוף סוף לא הרגשתי לחוצה להכיר אותו. 

~נקודת המבט של ליאב~ 

סוף סוף יום שישי הגיע! שישי אומר קידוש, קידוש אומר ערב, ערב אומר מסיבה, מסיבה אומר ליאב! 
מיד אחרי ארוחת השישי המדהימה והגדולה שהייתה בחדר האוכל, התפצלנו כל החבורה לחדר וקבענו שניסע למועדון קרוב לפה. 
לבשתי גינס ארוך בורדו, חולצה לבנה עם כיס אפור בהיר באזור החזה ונעליים אפורוצ, קצת בושם ויצאתי. 
׳שיט!׳ סהר שלחה הודעה בקבוצה. 
׳מה קרה?׳ שלחתי. 
׳אין מקום לכולם באוטו!׳ היא שלחה. 
׳למה? אנחנו בדיוק חמש,׳ שקד שאלה.
׳אתם לא זוכרים שהמדריכים בילבלו תשכל על זה שצריך להיות כיסא פנוי.. לפחות לשבוע הזה הם אמרו,׳ סהר ענתה לה והזכרתי שהם באמת אמרו משהו על זה. 
׳איך לא חשבנו על זה קודם..?׳ ליאור שלח. 
׳זה בסדר, תיסעו אתם אני אשאר׳ עמית שלחה. חבל דווקא בניתי על להציק לה היום. 
׳בטוח?׳ ליאור שאל. 
׳כן בטח אני גם ככה לא מרגישה טוב כל כך. תהנו:)׳ היא שלחה. 
אחרי הרבה תודות ווידואים שזה בסדר ואיחולים שתרגיש טוב נפגשנו ארבעתנו, בלי עמית, ליד השער. 
״שיט!״ שקד צעקה. 
״מה עכשיו?״ שאלתי בתסכול. 
״אין לנו אישור!״ היא אמרה. 
״פעם שלישית גלידה…״ ליאור מלמל. 
״יום שישי יוצאים חופשי!״ סהר אמרה בחיוך מנצח. 
״באמת?״ שאלתי שמח אבל עדיין מוודא שהיא לא עובדת עלי. 
״כן, תראו,״ היא אמרה והצביעה לכיוון השער שממנו יצאו בחור ובחורה וכל מה שהם עשו עם השומר זה לנפנף לו לשלום וחייכו. 
״אללה שישי!!״ צעקתי בהתלהבות וקפצתי על הגב של ליאור. 
״כוס אמא שלך רד ממני ישמן!״ הוא צעק כשהוא צחק ואני ירדתי מהגב שלו. 
״מי נהג תורן?״ שאלתי תוך כדי שיצאנו מהשער ובירכנו את השומר שתהיה לו שבת שלום. 
״לא אני,״ שקד אמרה. 
״אני בטוח לא,״ גיכחתי. אני אף פעם לא נהג תורן. 
״לי יש את ההשלמות עם דור על הראש, אני שותה את כל הבר!״ סהר אמרה את המובן מאליו ומשכה בכתפייה. 
״זכית אחשלי!״ טפחתי לליאור על הכתף ונכנסתי למושב הקידמי לידו. 
ראיתי איך סהר ושקד עוברות גם הן ו׳מעודדות׳ אותו ונכנסות למושבים האחוריים בזמן שליאור עקף את האוטו ונכנס למושב שלו והתניע. 
אללה מסיבה! 

~נקודת המבט של עמית~

״אני פה…״ שמעתי קול לוחש לי מכיוון חדר האמבטיה בחדרי כאשר שכבתי במיטה וניסיתי לישון. 
״מי אתה?״ שאלתי בחשש. 
״מה? את לא זוכרת אותי? מעליב…״ אמר הקול המסתורי ופרץ בצחוק רועש. 
״אני עדיין פה…״ הוא המשיך. 
״בואי ותראי אותי…״ הוא לא עזב אותי. קברתי את ראשי בין הכריות וניסיתי להירדם. ״אני פה…״ 
״ממש פה לידך…״
״מרחק נגיעה…״
״כמה צעדים ממך…״
״תלך מפה!״ צרחתי לעברו ורעדתי מפחד. 
״אני לא אלך עד שתבואי לראות שאני פה…״ הוא לא הרפה ממני. 
״תלך בבקשה,״ יבבתי בבכי לכרית. 
״אני לא הולך, אני תמיד פה איתך…״ הוא מלמל. 
״בבקשה בבקשה תלך, אני רוצה ללכת לישון…״ התחננתי בפניו. 
״את כבר לא רוצה אותי?״ הוא שאל הקול בנימה נעלבת. 
״את כבר לא רוצה לראות אותי יותר?״ הוא המשיך. 
״תלך,״ מלמלתי וניגבתי את הדמעות. 
״בואי תיראי אותי ואני הולך…״ הוא ביקש. 
״מבטיח!״ 
״מבטיח!״
היססתי מעט. ״בטוח?״ 
״מאה אחוזים.״ הוא אמר. 
בהיסוס רב ובתנועות איטיות הרמתי מעליי את שמיכת הפוך הלבנה והנחתי את רגליי על הריצפה הקרירה. 
״יופי, בואי,״ אמר הקול בצורה מרגיעה. 
נעמדתי באיטיות והתחלתי לפסוע בחשש לכיוון מקור הקול, חדר האמבטיה. 
״ילדה טובה,״ אמר הקול. 
״עוד כמה צעדים ואת רואה אותי…״ הוא אמר. 
פתחתי את דלת האמבטיה בחריקה קטנה ומולי התגלה מחזה מזעזע. הכל היה שבור והיה דם בכל מקום. הרבה דם. התחלתי להתקדם לבפנים לחפש את בעל הקול ושמתי לב שבכל מקום שדרכתי השארתי עקבות דם. העברתי את ידי בעדינות על הקיר והשארתי שובל דם. 
״מה?״ מלמלתי לעצמי לא מבינה. 
דלת האמבטיה נטרקה בחוזקה. 
״אני אף פעם לא אלך!״ הוא אמר בקול מרושע ופרץ בצחוק הרע הזה. 
**
״אעעעעע!״ התעוררתי במהירות ובבהלה. 
אוקיי הכל בסדר. זה היה רק חלום. רק סיוט. לא הראשון לאחרונה, אבל רק סיוט. תירגעי ותנשמי. 
הסתכלתי על השעה בטלפון שהיה מונח לידי, וואו כבר עשר. ישנתי הרבה זמן, הייתי זקוקה למנוחה הזאת אחרי שבימים האחרונים הייתי מתעוררת בלילות. הרמתי מעלי את השמיכה בעדינות ופסעתי באיטיות לכיוון חדש האמבטיה. חששתי להיכנס, מודה. למרבה הפלא-או בשעצם לא- הכל היה רגיל באמבטיה. שטפתי פנים וצחצחתי שיניים. הייתי נראת נורא. השיער השטני והרך שלי היה מובלגן, העיניים שלי היו אדומות, היו לי שקיות מתחת לעיניים והייתי חיוורת כמו סיד. 
התקדמתי לכיוון המטבח כדי לקחת את הכדורים שהרופא נתן לי. 
״מה?״ מלמלתי בחוסר הבנה כשלא ראיתי את הכדורים במקום שלהם. התחלתי לחפש בחיפזון את הכדורים שלבסוף מצאתי אותם מתחת למגבת מטבח קטנה ונאנחתי בהקלה. 
״אויי שיט!״ מלמלתי באכזבה כשראיתי שהקופסה ריקה ויש בה רק חתיכת אלומיניום שבה היו הכדורים. 
״מה לעשות? מה לעשות? מה לעשות?״ התלהכתי בחדר בוחסר אונים תופסת חזק בראשי ושיערי וחושבת מה לעשות. כואבת לי נורא הבטן, אני מצוננת בטירוף, הראש שלי מתפוצץ והמחשבות על הסיוט מאמול, ושלשום ולפני שלשום, לא מרפות ממני. 
״לאחות!״ מלמלתי לעצמי בהברקה. 
מהר שמתי על עצמי סוויטשירט מעל החולצה הפשוטה שלבשתי וכפכפים שחורות שהתאימו עם הטרנינג האפור שלי, לקחתי את המפתח, כמה טישויים ביד ואת הקופסה הריקה של הכדורים והתקדמתי לכיוון הדלת. 
התחלתי ללכת לכיוון מרכז הפנימיה ששם היו כל משרדי ההנהלה, הכיתות, מגרשי האימונים ובין היתר גם המרפאה. דפקתי חלושות על הדלת של חדר האחות. 
״כן?״ שמעתי אותה קוראת מבפנים. 
״בוקר טוב,״ אמרתי בחיוך ופתחתי בעדינות את הדלת. 
״בוקר טוב חמודה,״ האחות הצעירה, בסביבות גיל השלושים לדעתי, אמרה לי בחיוך. 
החזרתי לה אחד והתיישבתי בשולחן שממולה. 
״אני צריכה עוד מאלו בבקשה,״ ביקשתי והראתי לה את הקופסה. 
״צינון, אה?״ היא שאלה בגיחוך ואני הנהנתי בחיוך ״תוקף את כולם,״ היא הוסיפה ובעזרת ידיה דחפה מעט את השולחן וככה התרחקה ממנו עם כיסא הגלגלים שהיה לה.
״ממה את עוד סובלת?״ היא שאלה תוך כדי שהיא נעמדה והתחילה ללכת לכיוון שידה שבה היו הרבה מגרות לבנות עם ידית שחורה. 
״אממ.. כאבי ראש ובטן,״ אמרתי בשקט ומשכתי באפי האדום. את הסיוטים הנוראים שתקפו אותח בימים האחרונים לא הזכרתי כלל. עד שאני לא אדע מה הם אומרים-אני לא מספרת לאף אחד.
היא חיטטה עוד קצת בארון, פתחה וסגרה מגרות והשמיעה רישרושים של הכדורים בתוך הקופסאות. לאחר דקה חזרה לשבת מולי עם קופסה כמו שהבאתי לה ועוד אחת חדשה. 
״קחי גם את אלו,״ היא אמרה והושיטה לי את שתי הקופסאות. ״זה משכך כאבים,״ היא אמרה והקלידה משהו במחשב. 
״קחי זה גם בשבילך, קחי לך היום ומחר יום חופש,״ היא אמרה בחיוך והשיטה לי אישור שהדפיסה מהמחשב. היה שם אישור על התרופות ועל כך שמחר אני לא אבוא לאימונים ולקורסים. 
״תודה רבה!״ אמרתי בחיוך רחב. 
״בכיף חמודה, תרגישי טוב!״ היא אמרה בחיוך חם.
״תודה, שבת שלום.״קמתי והתקדמתי לכיוון הדלת ויצאתי מחדרה. 
איך שיצאתי מבניין המשרדים למיניהם מיד תקף אותי גל קור. השילוב של הרוח הסתווית ושל הצינון שתקף אותי וגרם לי להיות רגישה לקור מבדרך כלל-לא עושה לי טוב בכלל!
התחלתי להתקדם לכיוון החדר באחד השבילים הראשיים שהתחלתי להרגיש מוזר. פתאום התחילו לי פלאשבקים מהסיטוים שבאו לי כמו הבזקים. ככל שהמשכתי ללכת הקול מהסיוטים התחזק והתחלתי להרגיש סחרחורת ובחילות נוראיות ומבלי לשים לב בכלל אחרי פחות מעשר שניות כבר הייתי מאחורי איזה שיח ליד השביל מקיאה את הנשמה שלי. 

~מנקודת המבט של ליאב~

״מה השעה?״ מלמלתי אל עצמי עם עיניים חצי עצומות. 
הסתכלתי בשעון ראיתי שהשעה כבר עשר. האור שהגיח מתריסי החלון סינוור אותי מעט וברגע שהרוממתי בשביל לסגור אותם תקף אותי כאב חד בראש שגרם לי ליפול בחזרה עם ראשי על הכרית. 
״האנגאובר מזדיין…״ מלמלתי לעצמי. 
בצעד אמיץ אחרי כמה נשימות ארוכות והבטחות שאני לא שותה יותר בחיים – שכמובן לא יקויימו אף פעם – קמתי במהירות והתקדמתי לכיוון חדר האמבטיה. עשיתי מקלחת זריזה ושטפתי פנים אך עדיין כאב לי הראש. יצאתי מהמקלחת ולבשתי טרנינג אפור של הודיס וחולצה קצרה לבנה. 
״נו איפה זה עכשיו?״ מלמלתי בעצבים אל המקרר הפתוח שבדלתו הייתה אמורה להיות קופסת כדורים לכאב ראש. 
״כוסעמק!״ אמרתי בעצבים וטרקתי את דלת המקרר כשהבנתי שהכדורים לא שם. 
״מה עושים עכשיו?״ מלמלתי ביאוש ונשכבתי על המיטה. תדמיינו שלוקחים אלת בייסבול ונותנים לכם בראש, לא לא לא! תדמיינו שלוקחים לבנה ושוברים לכם על הראש, לא לא לא! תדמיינו את הרגע הזה שהאצבע הקטנה ברגל נכנסת בספה-זה הכאב!!! 
״האחות…״ מלמלתי ותוך דקות ספורות כבר הייתי מחוץ לחדר בדרכי אל האחות. 
התחלתי להתקדם בכיוון השביל הראשי כשאני מזמזם איזה שיר ומקלל את הרגע שהחלטתי לא לקחת משהו חם כי עם החולצה הקצרה הזו אני קופא. 
״תמיד אלך אחרייך… חכי…חכי…״ מלמלתי לעצמי כששמתי לב למשהו מוזר בין השיחים כמה מטרים לפני, כשתקדמתי הבנתי מה זה. ראיתי את עמית רוכנת מתחת לאחד השיחים ולא מפסיקה להשתעל. דפקתי ספירנט של החיים -בגדר היכולת שלי עם ההאנגאובר- ורצתי אליה. 
״עמית?״ שאלתי כשהייתי כמה מטרים ממנה. היא לא ענתה לי ורק עוד השתעלה, כמעט נחנקה, והקיאה. 
״עמית!״ קראתי והגעתי עליה. כרעתי ברך לידה ויכלתי סוף סוף לראות את פניה שבגלל שיערה הוסתרו קודם ויכולתי לראות שהיו אדומות ומלאות דמעות. 
היא התחילה להשתעל עוד פעם ואז עוד גל של קיא יצא. בקטע הזה נשברתי והזזתי את הראש הצידה אבל נשארתי ללטף לה את הגב. 
״מה קרה?״ שאלתי ברכות שהיא נשארה רוכנת קדימה וייבבה בשקט. 
״אני לא יודעת,״ היא אמרה בשקט וכמעט לחשה ״הלכתי להביא תרופות מהאחות כי אני לא מרגישה טוב ופתאום הייתה לי סחרחורת ובחילה,״ היא אמרה וחזרה לפרוץ בבכי. 
״ששששש״ הרגעתי אותה וליטפתי את גבה. ״זה בסדר אני פה,״ אמרתי בקול מרגיע ואספתי בעדינות את שיערה בידי ״יש לך עוד?״ שאלתי. 
״ניראלי שכן,״ היא ענתה בקול מתוסכל. 
״זה בסדר, אני פה, תוציאי.״ אמרתי בקול מרגיע ושליו. 
אחרי שהיא הקיאה עוד קצת היא תרוממה חזרה לעמידה. היא הייתה ניראת נורא. 
״את בסדר?״ שאלתי. כן דפוק! היא הרגע הקיאה את החיים, היא אדומה כמו עגבינה, היא בכתה עכשיו כמעט שני ליטרים של דמעות והיא בסדר! 
״אני מניחה,״ היא אמרה בשקט ומשכה באפה. 
״זה בסדר אתה יכול ללכת אני אסתדר,״ היא אמרה בשקט וסידרה את שיערה. 
״אל תחשבי על זה אפילו!״ ביטלתי את דבריה במהירות. לא אכפת לי מהכאב ראש שלי שכבר מזמן הספקתי לשכוח ממנו, אני לא עוזב אותה ככה. 
״את רוצה לחדר?״ שאלתי והיא הנהנה. עטפתי אותה עם ידי בחיבוק מחממם ואוהב והתחלנו להתקדם לכיוון מגורי הבנות על השביל הראשי. 
״ליאב?״ היא שאלה בשקט. ואני הבטתי בה והמהמתי, מאשר לה להמשיך את דבריה, ״תודה.״