תשוקה מסוכנת – פרק שתיים

לאחר השיחה עם המזכירה, היא הביאה לי את מערכת השעות שלי ואת המפתח לחדרי החדש שאני חולקת עם עוד שלוש בנות.
היא ליוותה אותי אל בניין המגורים של הבנות והובילה אותי אל חדר מס' עשרים.
הכנסתי את המפתח אל המנעול, סובבתי שני סיבובים ופתחתי את הדלת.
הקירות צבועים בצבע תכלת, וכמה תמונות היו תלויות עליהם.
בצד שמאל היו המיטות, אחת ליד השנייה. למזלי האחרונה ליד החלון פנויה, היא היחידה שהייתה חסרת מצעים.
בצד ימין עמדו שלושה ארונות, לא כל כך גדולים אבל גם לא קטנים.
גררתי את המזוודה והעמדתי אותה על יד מיטתי.
פתחתי אותה והתחלתי לפרוק. פתחתי את הארון האחרון שהיה צמוד לקיר וניחשתי נכון, הוא היה ריק. חזרתי למזוודה והתחלתי להעביר את הבגדים אל הארון, ביחד עם המגבות והבשמים.
את הנעליים השארתי לבינתיים במזוודה.
לאחר שפרקתי את כל המזוודה וכל דבריי היו מונחים במקומם והמיטה גם הייתה כבר ממוצעת במצעים וורודים חלקים ומריחים נפלא. לקחתי את המגבת הלבנה שלי, את הבגדים ואת כל תחליבי הרחצה ויצאתי מהחדר לעבר המקלחת של הבנות.
הגעתי למקלחת, היו חמש תאים, ממש כמו בצבא, ככה סיפרו לי.
נכנסתי לתא האחרון ופתחתי את הברז. חיכיתי שהמים יתחממו ובינתיים שמתי את השמפו והתחליב רחצה על הריצפה.
נכנסתי אל מתחת המים החמים, הרגעתי את גופי הקפוא, אני אוהבת חורף, אבל הים מאוד חסר לי.

חזרתי אל החדר ושתי השותפות שלי ישבו על המיטה האמצעית ואיך שקלטו אותי נכנסת הן סובבו את הראש שלהן לכיווני והתחילו לבחון אותי, כרגיל. אין כאן אדם אחד נורמלי?
"היי", אחת מהן אמרה בחיוך. שיערה בצבע חום, אורכו מגיע לכתפייה, עיניה חומות וגוף עגלגל.
"היי", השבתי בעודי צועדת לעבר הארון, מחזירה את תחליבי הרחצה בחזרה לארון ואת המגבת תולה על דלת הארון שיתייבש.
"איך קוראים לך?", היא שאלה, שונאת את שלב ההיכרות.
"מוניקה, לך?", שאלתי ונעמדתי מול המראה הגדולה שהייתה תלויה על הקיר ליד הארון והברשתי את שיערי הרטוב.
"גל", היא ענתה והמשיכה לבחון את כל כולי, כאילו הייתי תמונה שמוצגת למכירה.
חייכתי לעברה דרך המראה והיא החזירה לי חיוך. השותפה השנייה הייתה קצת פחות דברנית.
היא רק הסתכלה עליי וחייכה.
סיימתי להבריש את שיערי, לקחתי את התיק הקטן והשחור שלי ויצאתי מהחדר.
רציתי לעשן סיגריה בחוץ, ואולי למצוא כאן מקום להכין לי נס קפה.
יצאתי ממגורי הבנות, התקדמתי לעבר חדר האוכל. לפי ההסבר של המזכירה.
נכנסתי בריצה מהקור כלבים השורר בחוץ, היו כמה נערים שישבו מסביב לאחד השולחנות והביטו בי במבט סוטה למידיי, הם הגעילו אותי. סרקתי את המקום ונעצרתי על העמדה שמכינים בה קפה, תה ונס. התקדמתי לשם והוצאתי כוס חמה אחת מהערמה ושמתי על השולחן, שמתי כפית סוכר ונס ומזגתי מים חמים מהתמי ארבע ולאחר מכן ערבבתי את הכוס.
זרקתי את הכפית החד פעמית לפח והתקדמתי ליציאה. בפתח היציאה פגשתי את הבחור שראיתי במשרד של המזכירה. הוא עמד והביט בי ואני בו, כאילו לא ניסינו אפילו לעבור אחד את השנייה. זה היה רגע מביך ומאוד מיוחד.
"פעם הבאה תיזהרי", הוא אמר בטון רציני מאוד ולבסוף עבר אותי ונכנס לחדר אוכל.
זה היה ממש מוזר, כאילו מי הוא חושב שהוא?החלטתי להבליג והתקדמתי לעבר הפרגולה שעמדה במרכז המתחם. התיישבתי והנחתי את הכוס קפה על השולחן.
הוצאתי מתיקי את חפיסת הסיגריות ואת המצת.
הוצאתי סיגריה ותחבתי אל פי והדלקתי אותה.
שאפתי את העשן וגופי נרגע אוטומטית, רק הסיגריה מרגיעה אותי.
אחרי הכל, אני מתגעגעת לאחי, אנטוניו. מתגעגעת לשיחות איתו, להבנה שלו ולבגרות שבו, אפילו שהוא גדול ממני רק בשנה. הוא בן שמונה-עשרה ואני בת שבע-עשרה.
הוא החבר הכי טוב שלי, הבן אדם היחידי שבאמת יודע מי אני.
הוא לא שלח אפילו הודעה אחת מאתמול, זה קצת פגע בי אבל, אני יודעת שהוא יירגע וישלח לי הודעה בסוף.
"תגידי, יש לך סיגריה אולי?", אחד בעל שיער חום כהה ועיניים כחולות כהות שאל אותי והוצאתי לו סיגריה מהחפיסה והגשתי לו אותה.
"תודה, פשוט הקיוסק לא פתוח עכשיו ונתקעתי", הוא הסביר.
"זה בסדר", הרגעתי אותו מהאי נוחות שהרגיש בזה שביקש ממני והוא חייך והתיישב מולי.
"איך קוראים לך?את חדשה נכון?", הוא שאל והדליק את הסיגריה.
"כן, מוניקה ולך?", שאלתי ושאפתי מהסיגריה.
"אושר", הוא אמר ונשען על גב הספסל. הוא העמיק את מבטו בי, כאילו הסתקרן.
"אם תצטרכי עזרה, אני בכיף אעזור לך", הוא אמר בקולו המחוספס והגברי וקרץ לעברי.
"זה בסדר, אני אסתדר, אבל תודה", בדרך כלל אני אוהבת להסתדר לבד, בלי עזרה של אחרים.
"יפה", הוא אמר וחצי חיוך שיחק על שפתיו המלאות.