תשוקה מסוכנת – פרק שלוש

השיעור הראשון התחיל. המורה שלי, שנראית בת שישים לחייה החלה לכתוב על הלוח ואנחנו העתקנו כמו חיילים ממושמעים. מוזר לי שאין איזה תלמיד שמפריע באמצע. מהמקום שאני באתי, אני הייתי אחת מהמפריעים. אני מודה שהושפעתי מחבריי, אבל אלו החברים שבחרתי לעצמי והם הכי טובים בשבילי.

וואו, שעתיים היסטוריה לא עשו לי טוב, זו גם הפעם הראשונה שבאמת הקשבתי. אני אפילו גאה בעצמי על ההישג הזה. אם הוריי היו יודעים על כך, הם בטח היו אומרים שכל זה לא היה לשווא.
לבשתי את המעיל השחור שלי מדמוי עור, אשר תואם לג'ינס השחור שלבשתי ולמגפיים השחורים שנעלתי ויצאתי לכיוון הפרגולה.
היא הייתה ריקה למזלי, אני אוהבת את השקט שלי כשאני מעשנת סיגריה אחרי חפירות רבות על מלחמת עולם השנייה. זה ממש כבד לי כל העסק הזה.
הדלקתי סיגריה ושאפתי שאיפה עמוקה אל ראותיי. הרוגע חדר אליי ביחד עם הקור וגרם לצמרמורת ולעורי לסמור.
"היי את", אושר אמר בחיוך והתיישב מולי על הספסל בפרגולה. חייכתי לעברו והצעתי לו סיגריה.
"לא תודה, הקפיטריה נפתחה כבר אתמול, קניתי אספקה כי אי אפשר לדעת מתי הם יפתחו שוב", הוא אמר והדליק גם הוא סיגריה.
"אה…יפה", אמרתי והמשכתי לעשן את הסיגריה שלי. הוא שתק והביט בעיניי הדבש שלי. משהו במבט שלו גרם לי להרגיש לא בנוח עם עצמי.
"טוב, אולי תפסיק להסתכל עליי ככה", אמרתי בצחקוק. הוא חייך בשובבות והניח את פרקיי ידיו על השולחן והביט בי שוב במבט הזה.
"את לא מסכימה לי?", הוא שאל, קולו היה צרוד ומושך להפליא. משכתי את כתפיי מעלה וזרקתי את הסיגריה אל תוך קופסת המתכת שהייתה מונחת במרכז השולחן וקמתי מהפספל.
"ביי", אמרתי והתקדמתי לכיוון המבנה של הבית ספר. נכנסתי אל תוכו ושמעתי צרחות.
התקדמתי לכיוון הצרחות וראיתי שלוש בנות מקיפות מישהי שנראית מבוהלת ומאויימת.
"מה הולך פה?", שאלתי והבטתי על הילדה עם המשקפיי ראיה והשיער המתולתל השחור, גופה היה דקיק, עינייה אפורות גדולות, ושפתייה מלאות. מה שכן, היא לבשה טרנינג שנראה משנות השמונים בצבע ורוד דהוי.
"מה את מתערבת?", המחומצנת העזה לשאול והעירה את כל העצבים בגופי.
"מה אני מתערבת?תעופי מפה לפני שאני מוציאה לך שיערה שיערה מהראש י'חסרת שכל מחומצנת מגעילה", התחממתי, אני עדיין לא עצבנית לגמרי. היא הביטה בי במבט מתנשא ואני רק עמדתי מולה ושילבתי את ידיי, מחכה שתברח כי היא לא באמת רוצה להתעסק איתי.
היא סובבה את גבה וחברותיה התרוצצו בין רגליה כמו כלבלבות. שונאת חשות כאלה.
"את בסדר?", שאלתי את הילדה המבוהלת וכולם מסביבנו החלו להתפזר לכיוון הכיתות.
"בואי, נלך לשטוף פנים", אמרתי לה בחיוך, היא לא זזה. משכתי את ידה לכיוון השירותים, כי היא בעצמה לא תעשה זאת.
"תודה", היא אמרה לאחר שניגבה את פניה שנראו עכשיו משוחררות ורגועות.
"אין בעד מה, אני פשוט שונאת אנשים כמוה", נשפתי בעצבים, היא הביטה בי וחייכה חיוך ביישני.
"את צריכה להתחיל לענות להן ולא להראות שאת מפחדת מהן. הן סתם פחדניות", אמרתי וסידרתי את שיערי מול המראה הגדולה והרחבה של השירותים.
"א..א.."היא החלה לגמגם. "אל תדאגי, חודש איתי ואת תהיי בן אדם אחר לגמרי", אמרתי בחיוך ויצאנו מהשירותים. "מה זאת אומרת?", היא שאלה בתמימות. "את כבר תראי", אמרתי ויצאנו לכיוון הקפיטריה, החלטתי שלא בא לי ללמוד עכשיו מתמטיקה. שאלתי אותה אם היא רוצה להבריז איתי ולמרבה הפלא היא הסכימה, חשבתי שהיא מהאלה שלא מפסידות דקה מהשיעור.
קנינו שתי כוסות של שוקולטה והתיישבנו על הכיסאות בקפיטריה.
"אני מוניקה", אמרתי ולגמתי מהשוקולטה החם שהעלה אדים חמים שהתנדפו על פניי.
"קים", היא אמרה ולגמה גם היא מהכוס.
"כמה זמן את פה?", שאלתי בהתעניינות, משהו בה מאוד מסקרן, אני בטוחה שמאחורי כל השיער המתולתל והמבולגן והטרנינג הדהוי והישן, עומדת ילדה יפיפייה שאני בעצמי אוכיח לכולם. במיוחד לכלבות המחומצנות.
"שנתיים", היא אמרה והנהנתי.
"את באת לכאן אתמול, נכון?", היא שאלה ושוב הנהנתי.
ישבנו בקפיטריה ארבעים דקות ופתחתי בפניה את כל הסיפור שבגללו הגעתי לפנימיה. היא גם סיפרה לי את שלה. היא טוענת שההורים ה"חמודים" שלה רצו שתיפתח קצת חברתית וחשבו שזה מה שיגרום לזה לקרות. ההורים תמיד חושבים שהם יודעים מה טוב לילד שלהם, אבל מה שבעצם הם לא יודעים זה, שהם מזיקים לילד שלהם עוד יותר.
לפעמים צריך לתת לילד להחליט.
הצלצול נשמע והמולת תלמידים החלו למלאות את הקפיטריה.
"מוניקה?", גל קראה בשמי והרמתי את מבטי לכיוונה.
"אה גל, מה קורה?", שאלתי וקמתי מהכיסא.
"אמ…המורה למתמטיקה ביקש שתלכי למשרד שלו עכשיו", היא אמרה והבנתי שהסתבכתי בגלל ההברזה.
"טוב, תודה רק…איפה המשרד שלו?", שאלתי והכנתי את עצמי כבר לשיחה.
"דלת ליד המזכירות", היא אמרה והנהנתי.

נכנסתי למשרד שלו וגיליתי שזה הבחור ההוא שפגשתי במזכירות ובכניסה של החדר אוכל.
מסתבר שיש לי מורה חתיך. אבל פניו נראו כה רציניות, ידעתי כבר מעכשיו שהשיחה הולכת להיות ארוכה.
"פעם הבאה תדפקי", הוא אמר בטון סמכותי והתיישבתי מולו על הכיסא.
הנה זה מתחיל.