תשוקה מסוכנת – פרק שבע

מצאתי את עצמי יושבת בחדר אוכל ובוהה בבן ואבידור שישבו עם עוד כמה מורים שצחקו בינהם. לעזאזל, החיוך שלהם מביא לי עצבים ומתחשק לי למצוא דרך להוריד להם אותו.
אבידור העביר את ידו בשיערו השחור והיפה, עיניו השחורות נראו כה זוהרות עכשיו ושפתיו הבשרניות היו מתוחות מהחיוך והוא פשוט…פאק. רק עכשיו שמתי לב שכל מי שיושב שם נראה טוב. לאן הגעתי?
בן הביט בי עם עיניו הכחולות הכהות ושיערו השחור כבר לא נראה, הוא הסתפר ממש קצוץ.
הסטתי את מבטי והבטתי על קים שנראתה דיי משועשעת מעצם העובדה שאותי זה לא משעשע כלל.
"גם את הצטרפת אליהם?קדימה, לכי תתיישבי על ידם ותעצבני גם את אותי", נשפתי בעצבנות, ושילבתי את ידיי.
"נו תסיימי לאכול, את יודעת שאני בעדך י'הורסת", היא אמרה וחדלה לגחך.
"כבר לא רעבה, הם הורידו לי את התיאבון", אמרתי וקמתי מהכיסא, רומזת לקים שסיימתי ושאנחנו סוף סוף יכולות לעוף מכאן ולא לסבול את החיוכים שלהם.
הרמנו את המגשים וזה קצת הרעיש. אבידור שלח לעברי מבט קודר וחודר…לא כל כך הבנתי מה עובר עליו אבל שיהיה, לא התייחסתי והתקדמתי לרוקן את המגש בפח.
"אני מתה לעשן", אמרתי והוצאתי מכיס מעילי השחור את החפיסה לאחר שהתיישבנו על אחת הפרגולות, מחוץ לחדר אוכל.
"כמה את יכולה לעשן?", היא שאלה ופרצופה היה נגעל כשהעשן התנדף על פניה.
"המון", אמרתי ונשפתי עוד עשן על פניה. היא התעצבנה ופניה שהתעקמו עקב הכעס הצחיק אותי.
"אוף, תפסיקי", היא רטנה לעברי, אני בתגובה חייכתי והפעם הפסקתי.
"אני מתה להתקלח, נלך אחרי הסיגריה?", היא שאלה אך רציתי להישאר קצת באוויר הנעים, קצת לחשוב עם עצמי.
"לא, זה בסדר, תלכי להתקלח. אני אבוא עוד מעט", אמרתי והיא קמה מהפרגולה.
"טוב, אבל תבואי", היא אמרה והנהנתי בחיוך.
סיימתי כבר לעשן את הסיגריה, אבל ממש נעים לי כאן.
בפתח של החדר אוכל, אבידור יצא והתמתח מעט. חולצתו עלתה וחשפה בטן שרירית מלאה בריבועים. זה חוקי בכלל מורה כזה?אני לא חושבת…
הוא קלט שבהיתי בבטנו ואני חושבת שחיוך קטן צץ על פניו…אבל נראה לי שדמיינתי.
הוא ירד את ארבעת המדרגות ואחריו כל שאר המורים.
"אני כבר בא", הוא צעק להם והתקדם לכיווני.
הוא נעמד מולי בשילוב ידיים וכשראה שאני מתעלמת ממנו הוא התיישב מולי.
קמתי מהפרגולה אך ידו מנעה ממני ללכת. גלגלתי את עיניי והתיישבתי בלית ברירה.
"מה את בורחת?", הוא שאל בקולו העבה והרציני. הרמתי את מבטי אליו והראתי עד כמה שאני רותחת עליו.
"עדיף שלא תשאל", העזתי להתחצף…
"מוניקה…הייתי חייב לעשות את זה, מה את חושבת שכיף לי לתת עונשים ככה על ימין ועל שמאל?ממש לא. אבל ברגע שמדברים אליי בזלזול, אני נוקט באמצעים האלה…תתאפסי על עצמך ותתחילי להתנהג בהתאם", הוא כל כך עיצבן אותי ודמעות הצטברו על קצות עיניי.
לא העזתי להוריד אותם, לא רציתי להראות חולשה. לא יודעת אפילו למה רציתי לבכות.
אולי כי אני לא מרבה לעשות את זה…
"עזוב…אתה לא תבין אותי בחיים", אמרתי וקמתי מהפרגולה, התחלתי להתקדם לעבר המגורים.
"מוניקה", הוא צעק, אך הדמעות החלו לרדת ולא העזתי להראות לו את זה.
הייתי בסערת רגשות, הגעגועים לאחי אנטוניו…לבית ולחברים הישנים שלי, הכל התערבב ביחד.
נכנסתי לחדר, מביטה על הריק ומאזינה לשקט הרועש השורר בו.
הדמעות הפכו לבכי והתקשתי לנשום. רציתי לברוח, רציתי להיעלם מפה.
רציתי את החיבוק של אחי. כל כך חסר לי החיבוק שלו, הליטוף המנחם שלו.
הנייד שלי רטט, הרמתי אותו מהמיטה, זה היה אבידור. מה הוא רוצה ממני עכשיו?
סיננתי והחזרתי את ראשי על הכרית.
הוא לא הפסיק להתקשר, ממש התעקש שאענה לו מפני שהוא יודע שאני מסננת אותו.
נשלחה הודעה.
'תחזרי אלי בדחיפות, לא יפה לסנן את המורה שלך מוניקה.'
ממש עניין אותי מה יפה ומה לא יפה, שיניח לי ולסערת הרגשות המתפרצת שלי.
'אנטוניו…רע לי פה, אולי תבוא לאסוף אותי.'
'אל תדאגי, הכל יעבור. אל תעשי בעיות, אני מתחנן. קשה לי בלי האחות המושלמת שלי כאן בבית. את חסרה.' הוא החזיר, זה גרם לי לחייך חיוך רחב ולרוגע בגופי.
'רק בשבילך לא אעשה יותר בעיות' שלחתי והתכוונתי לזה. אני חייבת באמת להתאפס על עצמי כדי לחזור הביתה.
קמתי מהמיטה והלכתי לשירותים לשטוף את פניי. להירגע ולחזור להיות המוניקה החזקה, שלא בוכה, שיודעת לשלוט על עצמה.