תשוקה מסוכנת – פרק חמש

סוף כל סוף השיעור הסתיים, לא יכולתי לסבול את העובדה שאני נמצאת עם בן ביחד באותו המקום. הוא החליט להריץ אותי בכל רחבי אולם הספורט. לא נתן לי מנוחה. הוא מחזיר לי על כך שעזבתי אותו לפני שנה. הכרתי אותו בבית ספר שלי, הוא היה המורה לספורט שלי, כן, נדלקתי עליו והוא כנראה נדלק עליי קצת יותר מידי וממש נפגע כשאמרתי לו שזה פשוט לא ילך בינינו. אני בת שבע-עשרה והוא בן עשרים וחמש. אמרתי לו שזה סתם שיגעון של רגע וממש הצטערתי, הוא לא קיבל את ההתנצלות, נפרדנו בדרך הרעה. עכשיו כל שיעור ספורט אצטרך לסבול אותו כי המורה הקודמת שלימדה כאן חלתה במחלה כלשהי והוא יחליף אותה עד שתבריא. המזל שלי שואף לאפס. כמו כל החיים שלי.
אני וגל התקדמנו לעבר היציאה מהאולם וקולו של בן קטע את יציאתי ממנו.
"מוניקה", הוא צעק, הד קולו נשמע בכל האולם והנה זה מתחיל, כל הרוע בטח יתפרץ מתוכו עכשיו וימטיר אותו עליי.
"תלכי, אני כבר מצטרפת אליך", אמרתי לגל היא הנהנה ויצאה מהאולם.
"מה בן?", שאלתי אותו ושילבתי את ידיי. הבטתי על פניו, הם נשארו אותו הדבר. עצמות לחיו בלטו ונתנה לו צורה גברית. עיניו כחולות כהות, נראות לפעמים כאילו הן צבועות בשחור. זיפים עיטרו את לסתו. גופו נראה שרירי יותר.הוא נראה ממש טוב. אני בטוחה שכל הבנות כאן הזילו עליו ריר ויש מצב גדול שאחת מהן תגשים את הפנטזיה שלה איתו. כי הוא ממש אוהב תלמידות.
"מה את עושה פה?", הוא שאל ונשמע רציני. לא חייך כלל, הסתיר את בן עם המסכה הקשוחה שהא מלביש על פניו בגלל האגו הנפוח שלו.
"בוא נחשוב ביחד מה אני עושה פה בן", אמרתי בציניות שתמיד סירב לאהוב בי.
"מה אמרתי לך לגבי הציניות מוניקה", הוא אמר בטון מזהיר. פלטתי גיחוך מגרוני למשמע דבריו.
"אתה כבר לא בעמדה להגיד לי אם להיות צינית או לא", אמרתי ופניו נהפכו לרציניות ואפילו כעוסות.
"נכון, עכשיו אני רק המורה שלך, אז פעם הבאה שתהיי צינית כלפיי המורה שלך, את תענשי", הוא לא צחק, הוא התכוון לכל מילה והנה השטן יוצא מתוכו. הוא כל כך פאתטי, חושב שהוא מחזיר לי עם הגישה זאת אבל…הוא בעצם סתם מטומטם עם אגו שמגיע עד לשמיים.
"סליחה המורה, לא התכוונתי", אמרתי בציניות שוב וסובבתי את גבי אליו.
הוא תפס את ידי בחוזקה וסובב אותי בחזרה לכיוונו. היינו צמודים, יותר מידי צמודים. הרגשתי את נשימותיו מתנדפות על פניי וזה הזכיר לי את הימים לפני שהכל התחיל.
עיניו הכוחולות הכהות התעמקו בעיניי הדבש שלי ולסתו הייתה נעולה וקשיחה.
"תתן לי ללכת בן", עכשיו אני הייתי רצינית. הוא הביט בי עוד רגע אחד ושיחרר את ידי.
יצאתי מהאולם כמה שיותר מהר. לא רציתי להיכנס לזה שוב כי זה יכול לקרות. תמיד היה לי קשה לעמוד בפניו. לאו דווקא בגלל יופיו המשגע. אלה בגלל ההתנהגות הגברית שלו הקשיחות הטמונה בו. הוא תמיד מעיר את החשק בתוכי.
נכנסתי לשיעור היסטוריה, מתנשפת מהריצה שדפקתי כדי שלא אאחר יותר ממה שכבר איחרתי. המורה הביטה בי במבט קצת מופתע והחוותה עם ראשה לכיוון מקומי. נתנה לי אישור להיכנס.
התיישבתי במקומי, מיוזעת ומבולבלת. הוא הצליח לגרום לי שוב להיזכר בכל מה שהיה בינינו.
אני באמת חסרת מזל, הכל תמיד קורה לי בבום, שום דבר לא יכול ללכת לי כמו שאני רוצה שילך.

השיעור סוף וף נגמר ויצאתי החוצה עם גל והשותפה השנייה שלי לחדר. קוראים לה בר מסתבר. היא ממש שקטנה וביישנית. עיניה חומות בהירות, שיערה חום ואורכו מגיע עד לגבה התחתון גופה דקיק ויופיה ממש עדין.
"מה הוא רצה ממך?", גל שאלה בעוד אני מוציאה את הסיגריה האחרונה מהחפיסה וזורקת אותה אל תוך הפח הצמוד לרגולה.
"סתם, אמר לי שאני בכושר טוב", השקר הכי מטומטם יכולתי להמציא עכשיו.
"אה, יפה", היא אמרה, חשבה קצת. אולי עלתה על זה ששיקרתי. לא כל כך איכפת לי.
***

ארוחת הערב הגיעה ממש מהר, לא הרגשתי את היום בכלל. אני אוהבת את הימים שהכל רץ מהר ולא נתקע הזמן.
אני, גל, בר וקים נכנסנו לחדר אוכל לארוחת ערב. לקחנו כל אחת מגש, סכו"ם וכוס חד פעמית ונעמדנו בתור.
"שלום", שמעתי קול מוכר מאחוריי, סובבתי את ראשי, זה היה אושר
"אושר, מה קורה?", שאלתי והתקדמנו צעד אחד קדימה בתור.
"בסדר, מה איתך?", הוא שאל וחייך חיוך דיי כובש.
"בסדר, קצת עייפה האמת", אמרתי, באמת הייתי עייפה מכל היום העמוס הזה. עם בן והלימודים הקשים.
"כן, האמת היא שגם אני, היום הזה הוציא ממני את כל האנרגיות", הוא אמר ונאנח ופיהק פיהוק קולני. פיהקתי גם אני ישר אחריו.
"הפיהוקים האלה מדבקים", הוא אמר והתחלנו לצחוק.
אחרי ששמנו כל אחד אוכל, התיישבנו סביב אחד השולחנות ושמנו את המגשים על השולחן.
דיברנו על כל מיני חוויות שעברנו היום והרגשתי שמתפתחת כאן חבורה. אני מרגישה שאני אוכל לעבור איתם את כל התקופה שלי כאן.
הם ממש חמודים ולא מתנשאים מעל כולם.
צחקתי מבדיחה שאושר סיפר לנו ולפתע הרגשתי משהו קר נשפך על פניי.
"כוסעמק, מי זה העיוור הזה ששפך עליי מים", צעקתי בכעס רב וסובבתי את ראשי ביחד עם גופי לראות מי זה, לא יכול להיות.
"למשרד שלי עכשיו", אבידור אמר בכעס.
"אבל מה עשיתי?אתה זה ששפכת עליי את הכוס המזורגגת הזאת", צעקתי שוב בעצבים ולא שמתי לב שאני רק מרתיחה את כעסו עוד יותר.
"עכשיו", הוא הוסיף בצעקה והלכתי אחריו בלית ברירה.
אני כבר רואה שהוא משאיר אותי שבת.