תשוקה מסוכנת – פרק ארבע

הוא הביט בי במבט שמסמן צרות. נשענתי על גב הכיסא ושילבתי את ידיי, חיכיתי שיתחיל לדבר.
"למה לא הגעת לשיעור שלי?", הוא שאל בטון סמכותי אך עם זאת היה לו גוון גברי בקול שאי אפשר להתעלם ממנו.
"כי…מה זה משנה, זה היה למטרה טובה", עניתי לו בפשטות שגרמה לו לפעור את עיניו וישר אחרי לכווץ את גבותיו.
"מה את אומרת…עם מי את חושבת שאת מדברת?", הוא שאל וגבותיו עדיין נשארו מכווצות.
"עם המורה שלי למתמטיקה", אמרתי את האמת, למרות שידעתי למה הוא התכוון.
"אני רואה שיש לי עסק עם בעייתית, אבל אני מזהיר אותך. אם את תמשיכי ככה, אני לא אהיה מתחשב ומבין, את תקבלי בדיוק את מה שמגיע לך. אז אני מציע לך להתחיל להתאפס על עצמך ולהבין איפה את נמצאת", הוא אמר שוב בטון הסמכותי והגברי שלו והתחלתי לחייך.
"משהו ממה שאמרתי לך מצחיק אותך?", הוא שאל ואני נענעתי את ראשי בשעשוע.
"אני הבנתי כל מילה, עכשיו אני יכולה ללכת ברשותך?", שאלתי בהתגרות מה שגרם ללסתו להתקשח ועיניו השחורות ממש נראו סוערות, לעומת שלי, שהיו משועשעות.
"את יכולה ללכת", הוא אמר וקמתי מחוייכת מהכיסא.
"ביי המורה", אמרתי בצחקוק ויצאתי ממשרדו מבלי לתת לו הזדמנות להחזיר לי על זה.
התגרות זה חלק מחיי, אני מתגרה, מציקה, זה משהו שמעביר את זמני, במיוחד במקומות כאלה.
***
סוף סוף הלימודים הסתיימו, ממזמן לא יצא לי לשבת וללמוד יום שלם. זה משהו שחדש לי.
חזרתי לחדר, הנחתי את התיק על הרציפה והתיישבתי על המיטה. פתחתי את הנייד שלי וראיתי הודעה מאחי.
"מוניק, אני מתגעגע", חייכתי, ידעתי שהוא לא יוכל להחזיק מעמד וישלח לי הודעה.
"גם אני, אתה חסר לי", השבתי להודעתו ונשכבתי על המיטה.
אם הוריי היו מנסים להקשיב לי, לא הייתי נמצאת כאן היום. הם ממהרים לחשוב, לעשות מבלי לברר מה באמת עובר על הילדה שלהם.
אין יום שלא הייתי רבה איתם, הם תמיד היו מזכירים לי עד כמה שאני כישלון, כי אני לא מסוגלת ללמוד כמו כל ילד נורמלי, שאני אוהבת רק לסבך את עצמי ושככה בסוף אמצא את עצמי בלי כלום.
הם לא מבינים שתמיד חיפשתי את היחס שלהם, כי בתור ילדה שהייתה הכי פחות נחשבת בבית, שרק אחי הגדול היה תמיד במרכז העניינים, זה קשה. קשה לגדול בתנאים כאלה, אז הבנתי שרק ככה הם יתחילו אולי להתייחס אלי. בדרך הקשה.
הדלת של החדר נפתחה וקטעה את מחשבותיי. היא סגרה אחריה את הדלת והתיישבה על המיטה שלה.
"יום מעייף נכון?", היא שאלה ופלטה אנחת ייאוש.
"כן, מאוד", הסכמתי איתה, היא חלצה את נעליה ונשכבה על מיטתה.
"אז מה הגזר דין שלך?", היא שאלה, לא כל כך הבנתי.
"מה זאת אומרת?", שאלתי והתרוממתי לישיבה.
"אבידור, מה הוא אמר לך?", היא שאלה והבנתי שהיא מתכוונת למורה למתמטיקה.
"כלום, שזה לא יחזור על עצמו", אמרתי והיא פערה את עיניה.
"מוזר, בדרך כלל הוא לא מוותר, גם לא לחדשים", היא אמרה ולא ייחסתי לזה כל כך חשיבות, אולי הוא כן מוותר והיא לא יודעת.
"תגידי, את יודעת איפה נמצא החדר של קים?זאת שישבתי איתה היום בקפיטריה", שאלתי ומבטה נראה חושב.
"כן, אם אני לא טועה בחדר מספר שלוש", היא אמרה והנהנתי בראשי.
"תודה", אמרתי ויצאתי מהחדר.
הגעתי לחדרה ודפקתי על הדלת. הייתה דקה של דומייה, היא בטח בהלם שמישהו מחפש אותה.
הדלת נפתחה וראיתי את עינייה המפוחדות מציצות מבעד לדלת וכשראתה שזו אני, היא פתחה לגמרי את הדלת.
"בואי כנסי", היא אמרה ונכנסתי אחריה לחדר.
"איך את?", שאלתי אותה ובחנתי את חדרה שהיה פשוט לגמרי.
קירות לבנים, ארון ומיטה. זה כל מה שהחדר שלה מכיל.
"אין לך שותפות?", שאלתי בהתעניינות.
"לא, זכיתי", היא אמרה בחיוך שחשף שורת שיניים לבנות וישרות.
"כיף לך", אמרתי והתיישבתי על מיטתה.
"בסוף לא הענישו אותי", אמרתי לה, היא הרימה לעברי עיניים גדולות ומופתעות.
"באמת?מוזר, הוא תמיד מעניש", היא אמרה והזכירה לי שגם גל אמרה את אותו הדבר.
"למה כולם מופתעים מי זה?מה הוא כזה מפלצת?", שאלתי, באמת עניין אותי לדעת מי זה אבידור.
"הוא אומנם חתיך, אבל הוא ממש רע, הוא מעניש בלי רחמים. הרי כל הקטע של הפנימייה הזאת היא ליישר את כל המופרעים, אז הוא ממש לקח את זה רציני", היא אמרה ובמוחי ראיתי את הדרך הקשה שאני הולכת לעבור איתו.
"שיהיה, אולי היה במצב רוח טוב", אמרתי ומשכתי בכתפיי.
"יכול להיות", היא אמרה ורק עכשיו שמתי לב לכותונת שלבשה, מה?היא באמת מתבלבשת רע.
"אני רוצה שאני ואת נלך לקנות לך מלתחה חדשה", אמרתי ובחנתי לעומק את הכותונת הפתיע אותי שקיימים בגדים כאלה היום.
"למה?מה רע בכותונת הזאת?", היא שאלה והרימה טיפה עם ידה את הכותונת והביטה בה.
"נמצא איזה יום ונלך ואת לא אומרת לי לא", קבעתי עובדה והיא הסכימה בלית ברירה. כל כך קל לשכנע אותה.
"תודה, אני מניחה", היא אמרה בהיסוס.
"בכיף אחותי", אמרתי לה בחיוך.
***
"למה יש דווקא על הבוקר שיעור ספורט?", שאלתי את גל שנראתה עוד יותר עייפה ממני.
"אני שונאת את השיעור הזה, פשוט שונאת ועוד עם המורה המעצבנת הזאת", היא אמרה ברוגז.
"יהיה בסדר, נשתדל לעשות את זה כיף", אמרתי ובדיוק נכנסו לאולם הספורט.
התיישבנו איפה שנמצאת שאר הכיתה וחיכינו למורה המעצבנת לפי דברייה של גל.
"מעניין, היא בחיים לא מאחרת", גל אמרה ולי בכלל לא היה איכפת, יותר טוב ככה.
"בוקר טוב", שמעתי קול גברי שהיה מאוד מוכר לי.
הרמתי את ראשי ולא האמנתי למראה עיניי. הוא הביט בי במבט מופתע וישר אחרי חשף את השנאה שעדיין חש כלפיי.
אני רואה שהחיים כאן בפנימיה הולכים להיות יותר מידי מעניינים.