תשוקה מסוכנת- פרק אחד

"לך קל לדבר, אותך הם לא שונאים", אמרתי בעודי יושבת על המיטה של אחי ומביטה על הגשם מבעד לחלון הגדול והרטוב.
"אל תדברי שטויות, הם לא שונאים אותך, פשוט את מקשה עליהם", הבטתי בעיניו, בסופו של דבר גם הוא חושב כמוהם.
"אז גם אתה איתם בסיפור", קבעתי עובדה, הנהנתי בראשי פעם אחת וקמתי מהמיטה. "חכי", הוא ניסה לעצור אותי ללא הצלחה.
יצאתי מחדרו, פגועה שהחבר הכי טוב שלי, חושב שאני עושה כאן לכולם חיים קשים כאן בבית.
נכנסתי לחדרי, הוצאתי את המזוודה ששכבה מתחת למיטה ופתחתי אותה. התחלתי לשים לתוכה את כל הבגדים, נעליים, מגבות, איפור ובשמים.
סגרתי אותה בקושי והנחתי אותה בצד על יד הארון.
***

לבשתי סוודר לבן, ג'ינס בהיר גבוה ונעלי מגף שחורות ללא עקב.
לקחתי את המזוודה ואת התיק גב הוורוד שלי ויצאתי מהבית. לא אמרתי לאף אחד שלום, כי הם עדיין ישנים. העדפתי ככה, ללכת בכוחות עצמי, לא זקוקה להם ואני אוכיח להם שאני יכולה להסתדר בעצמי.
אני גם יודעת שאחי, יוסי ייפגע. אבל אתמול הוא הוכיח לי שהוא גם בצד של ההורים שלי, שמאשימים אותי בכל הבעיות בחייהם. הם טוענים שאני בעייתית מידי וצריכה מסגרת קשוחה כמו הפנימייה שאליה הם רשמו אותי. באמצע השנה, לעזוב את כל החברים הטובים שלי ואת כל הילדות שלי כאן בשכונה ולעבור למקום חדש שבטח כולם פלצנים שם.
סגרתי את המטרייה ועליתי לאוטובוס. התיישבתי על אחד המושבים בסוף, שם זה המקום הכי נוח לשבת.
תחבתי את האוזניות עמוק אל תוך אוזניי והפעלתי את המוסיקה, עצמתי עיניים ושקעתי לשינה עמוקה.

"ילדה, קומי", שמעתי קול חלוש ברקע ואת גופי מתנער.
"ילדה, קומי", הפעם שמעתי בבירור ופקחתי את עיניי.
אישה בת שישים לחייה העירה אותי והודיעה לי שזאת התחנה האחרונה.
"תודה רבה", אמרתי בקול צרוד שנבע מהשינה וקמתי מהמושב.

התקדמתי לעבר פנימיית בז, מוזר…בחיים לא שמעתי על הפנימייה הזאת.
הגעתי לשער וליד הבוטקה עמד השומר בשילוב ידיים והביט בי באדישות.
"שם", שאל והחזיק בידו דף עם שמות.
"מוניקה בולצ'ניה", אמרתי והוא כיווץ גבות. בטח פעם הראשונה בחייו שהוא שמע שם משפחה כזה.
איטלקיה.
"כנסי", הוא אמר ברצינות ונכנסתי כשאני גוררת מאחוריי את המזוודה.
איך שנכנסתי, כל המבטים הופנו אליי. בחנו כל סנטימטר בגופי מבלי לפספס אחד. האמת היא שאני רגילה לכל זה, אני לא משוויצה או משהו אבל אני נראית טוב. שיער שחור כפחם ארוך ומתולתל טיפה, עיניי דבש בהירות ממש, אף קטן וסולד, שפתיים עבות וורודות. רזה עם חזה גדול ותחת עגלגל ולא שטוח. נראית טוב מאוד.
הבנות פתחו עיניים שטניות, חלק סתם בהו.
יש כאן אנשים מכל הצבעים. אני חושבת שיהיה כאן מעניין.
"סליחה, איפה המזכירות כאן?", שאלתי את אחת הבנות שישבה עם עוד שתיי בנות.
היא הרימה לכיווני עיניים מופתעות.
"מי את?", היא שאלה בזלזול, טוב אני מקווה שהיא תירגע כי אני לא רוצה להיסתבך על היום הראשון ולחזור הביתה. לא רציתי.
"עזבי", עניתי באותה הנימה ונכנסתי למבנה ענק, הלכתי כמה צעדים ופגשתי במסדרון ענק.
נכנסתי אליו וחיפשתי את המזכירות.
"הנה", מצאתי את המשרד ונכנסתי מבלי לדפוק.
לא הייתה שם שום מזכירה, רק עמד שם גבר, היה לבוש בג'ינס שחור ממש נמוך אשר חשף את הבוקסר שלו וחולצה לבנה חלקה שחשפה את שריריי ידיו השחומות.
שיערו היה שחור ועיניו שחורות כמו הלילה.
ממש אליל.
"מי את?", הוא שאל ונראה רציני.
מוניקה בולצ'ניה, אני חדשה", אמרתי ומשכתי את הכיסא שהיה הדוק לשולחן אחורה והתיישבתי עליו ואת המזוודה העמדתי על ידי.
"בהצלחה", הוא אמר ובחן את כל כולי עם עיניו במבט מסוקרן.
הוא נראה גדול מידי בשביל להיות תלמיד, כנראה הוא אח של מישהו.
מה שכן, הוא נורא סיקרן אותי, המבט, המראה, הקול העמוק והעבה.
משהו בו סיקרן אותי ממש וזה לא קורה לי בדרך כלל.