תקרת הכוכבים שלי – 1

אני פוקחת את העיניים ומסתכלת על התקרה זרועת הכוכבים שלי, זוכרת איך הכרחתי את אבא בגיל 3 לצבוע לי אותה ככה .
היום היום הראשון ללימודים . באסה .
היום הראשון ללימודים במקום שבו אני לא מכירה אף אחד אף אחד לא מכיר אותי , ואפילו תלבושת אחידה אין לי . באסה .
אני קמה מהמיטה מהר , מפחדת שאם אקום לאט מידי אני פשוט אחזור לשכב . טיפול בהלם אני קוראת לזה , פשוט ויעיל . אני אקום כל כך מהר עד שלא תהיה לי הזדמנות להתחרט .
אני פונה אל הארון הלבן והמקולף שלי, פותחת את הדלת החורקת ומגלה להפתעתי חולצה חדשה . חולצת בית ספר .
אני מתנשפת בהקלה , לפחות פחות מבטים ינעצו בי , היום הרגשה של חמימות ממלאת אותי שאני חושבת על איזה שעה אמא הייתה צריכה לקום כדי לקנות לי את החולצה הזאת , איפשהו עוד לפני שהשמש זרחה .
אני לובשת אותה מהר , משחילה אותה על הגוף הרזה שלי , היא שחורה, תואמת לשיער שלי .
עכשיו אני מתבוננת במראה , בעיניים הכחולות בהירות שלי , המביטות בי בתערובת של עצב ובילבול .
לובשת ג'ינס כחול בהיר , מסרקת את השער הגלי שלי , ושמה קצת ליפסטיק , אולי זה יעשה רושם ראשוני טוב יותר ,אני מקווה .

*****************************************************
הנשימות שלי נשמעות בבירור באוויר הבוקר הקריר , קורעות באכזריות את הדממה , איחרתי כמובן , השער כבר ננעל , עכשיו אני רק מקווה שהשומר ימהר ויחזור מהפסקת הקפה שלו .
הוא לא ממהר כמובן , השעה כבר שמונה וחצי שאני עולה בצעדים כושלים לכיתה ט'3 , הכיתה המיועדת .
שאני נעצרת מול הדלת הכחולה אני חושבת פתאום שאולי כדאי לי לברוח , אף אחד לא ידע הרי .. אבל אז אני נזכרת באמא שקמה כל כך מוקדם כדי לקנות לי את החולצה הזאת , יותר מוקדם אפילו מהשעה הרגילה שלה .
אני מניחה את היד על הידית, מבחינה בלק השחור מקולף ששכחתי למחוק , אני מתבאסת כמובן , הלך על הרושם הראשוני . רושם ראשוני אידיוט .
אני נשענת על הדלת בחוזקה מאחר שזו , ברוב טובה , לא משומנת כמו שצריך ומסרבת להיפתח , כנראה שאני נשענת יותר מידי , כי פתאום היא נפתחת באחת ואני צוללת לי אל תוך חלל הכיתה ,י מרגישה איך עשרות עיינים ננעצות בי ככה שאני שוכבת על הרצפה , ומתפללת שהאדמה תבלע אותי .
אבל למרבה ההפתעה אף אחד לא צוחק , שאני קמה בגמלוניות מהרצפה כולם עדיין נועצים בי את העיניים שלהם , כולל המורה ,
אני נעמדת נבוכה ומחכה שהמורה סוף סוף תבין מי אני .
אני מחכה ומחכה אבל הסתומה לא פותחת את הפה שלה אז אני אומרת בלחש , " אממ.. שירה ..אני שירה התלמידה החדשה , זה רשום לך נכון ?"
המורה נראת כאילו היא קמה מחלום או משהו ונכנסת למין טראנס כזה , היא מהנהנת במהירות ומצביעה בחדות על מושב בקצה של הכיתה , ואז אומרת בקול מכני " נעים מאוד שירה "
אני מתבוננת במקום שהיא הצביעה עליו , בהתחלה הוא נראה לי ריק אבל אז אני מבחינה שיושב שם בחור אחד . אויש . בחור .
איך להסביר ? אני ובחורים לא הולכים טוב ביחד . אני לא מחבבת אותם והם לא מחבבים אותי .
אני מתיישבת לידו במהירות , ומסיטה את ראשי במהירות לצד השני , שפתאום הוא צוחק , אני מסתובבת אליו המומה ומגלה שלא רק הוא צוחק , אלא גם כל הכיתה .
בהתחלה אני לא מבינה אבל שהכיסא שלי מתרסק , והצחוק מתגבר ,אז .. טוב אפשר לומר שאני מבינה .
מרגישה איך הזעם גואה בי אני קמה מההריסות ופונה לצאת מהכיתה, אבל אז אני חושבת שהם ינצחו ככה , ואני לא אתן לזה לקרות .
אני מבחינה בכיסא המורה מונח בקצה הכיתה , לימני , ופשוט ניגשת , לוקחת אותו , מעיפה עם הרגליים את השברים ומתיישבת . מביטה בעיינים קשוחות במורה ההמומה , שכנראב הייתה חלק מהמתיחה הגועלית .
יש שקט מעיק כמה דקות שלפתע זה שלידי מתחיל לצחוק שוב . והפעם משהו בצחוק שלו ידידותי . פתוח . לאט לאט כל הכיתה מצטרפת לצחוקו , ואז הוא אומר
"לא רע ליום הראשון נסיכה , לא רע ."
אני מתבוננת היטב בעייני הטורקיז שלו , חושבת שהוא אחד האנשים היפים שראיתי , ואז אומרת בקול הכי קשוח שאני מצליחה להשיג
" יום ראשון אה ? טוב אתם עוד לא מכירים אותי . ועוד משהו . חמוד . שלא תעז אף פעם לקרוא לי עוד פעם נסיכה "
שהשקט משתרר שוב בכיתה , והוא נועץ בי מבט המום , לא מבין למה לא קיבלתי את המחמאה הזדונית שלו אני מסתובבת מהירות למורה ואומרת
" נו ? לא ממשיכים בשיעור?"