תקרת הכוכבים שלי פרק 9

מהרגע הזה ואילך אני לא יכולה לזוז .
צלצול הפעמון המחריד נשמע בכל רחבת בית הספר, הילדים האחרים מזמן כבר מתפנים מהכיתה , ואני לא מסוגלת לזוז .
נדמה לי שהזמן קופא מלכת, אני מתבוננת באימה בלוח הכיתה , שם רשום המספר ושמו של החבר שלי , מי שהיה פעם החבר שלי .
"לפחות זכית לכמה חודשים של שלווה " קול לוחש לי בראש "אף אחד לא הבטיח לך אותם מראש"
אני מרגישה אשמה שאני רוצה יותר.
"שירה !" יונתן מנפץ את הערפל "שירה די. הוא הלך , אני פה , בבקשה אל תבכי"
רק עכשיו אני מתפנה לחוש את הדמעות החמות שסוללות דרכן במורד הלחיים , שורפות את הפנים .
"אני מבטיח לך שזה ייגמר , אני אבוא אתך , נספר להם הכול "
משהו במשפט לא נשמע הגיוני ,זה מוציא אותי מהקיפאון , אני מסתובבת אליו בפליאה מהולה בזהירות .
"נספר מה ?" אני שואלת , דרוכה כולי , מרגישה רע שאני מתנהלת ככה מול יונתן .
"כל מה שהחלאה עשה לך , את תראי , הם לא ישאירו אותו עוד דקה אחת"
אני מנענעת את ראשי בחדות – הוא לא מבין כלום .
"מה יש שירה ? למה את מסתכלת עליי ככה?" הוא שואל בקול קצת פגוע .
"כי אין ….. אין מה " אני לוחשת , הקול שלי מתחיל להישבר תחת הדמעות .
"אין מה ?! " הוא מתרתח "הוא אנס אותך ! מה אין מה ?"
"אין הוכחות יונתן . מעולם לא היו , לא עשיתי את הבדיקה בזמן , אתה באמת חושב שאמא שלי הייתה נותנת לו להסתובב בחוץ אם הייתה דרך אחרת? " אני מרגישה מתה שאני מסתכלת בפנים הריקות של יונתן . אולי עכשיו הוא יבין שהוא חייב לעזוב .
הוא מרים אותי ומצמיד אותי אליו , אני שומעת את הלב שלו פועם מהר .
"אנחנו נמצא דרך " הוא לוחש לי באוזן "חייבת להיות דרך."

הוא מלווה אותי הביתה , ממש עד הדלת אבל לא נכנס.
"אני צריך לחשוב" הוא אומר " אל תדאגי , אני אחזור , אבל אני חייב לחשוב "
אני מבינה אותו , אני מקווה שהמחשבה שלו תוביל אותו לפרדה ממני , אני נפרדת ממנו בנשיקה אחרונה מדממת .
הוא נעצר באמצע .
"מה את עושה ?" הוא שואל בקול מופתע .
"אמ.. מצטערת… חשבתי ש…"
הוא מחזיק אותי חזק בכתפיים .
"למה את נפרדת ממני ?"
אני מביטה לו בעיניים הכחולות ספיר שלו , מנסה לא לבכות .
"אמרת שאתה צריך לחשוב , אני מבינה … אני מבינה שזה נגמר "
הוא מביט בי בחוסר אמון .
"השתגעת ? מה פתאום נגמר ? באמת נראה לך שאני אתן לחלאה הזו , לפרא אדם הזה , ליצור הנבזה והאלים הזה , לגמור את הדבר היפה ביותר שאי פעם קרה לי בחיים ?"
הוא אומר את זה בכל כך פשטות , חום מתפשט לי בלב .
אני נרתעת .
"אולי כדאי . זה סתם מסוכן בשבילך , שי ינסה שוב , אני יודעת, אני לא רוצה שתהיה במערכה ."
יונתן קופא .
"מה אמרת ?" הוא שואל בקול ריק ומבהיל .
"יונתן? מה …" אני לא מבינה .
"תחזרי רגע על מה שאמרת "
"זה מסוכן בשבילך, ואני לא רוצה שתהיה במערכה ?"
"לא שירה " הוא מחייך חיוך מאושר פתאום .
"אמרת שהוא ינסה שוב ." הוא עוצר "ואת צודקת , הוא באמת ינסה שוב "
הוא מחייך שוב.
"רק שהפעם נהיה מוכנים "