תקרת הכוכבים שלי – פרק 5

כשהוא מושיב אותי על חומת האבן הנמוכה שבכניסה לחצר שלי אני מביטה על הידיים שלו.
אין דם . זה כבר טוב . אני מניחה .
אני מריצה בראש כמה תסריטים אפשריים למה שהיה יכול לקרות בניהם בשתי דקות האלו . שעוד הייתי יכולה לברוח , אבל כל תסריט מערב בסופו של דבר דם . אז אני משתיקה את המחשבות .
שי מביט בי , הבעה מוזרה על הפנים שלו , ספק תוקפנית ספק אוהבת .
"אני רוצה שנחזור " הוא אומר פתאום בקול יציב "להיות ביחד אני מתכוון "
אני מהנהנת בכבדות . טעות . שי מפרש את זה לא נכון " את מסכימה !" הוא צוהל ומתקרב אליי לנשיקה , אני מתרחקת במהירות .
מבט מבולבל מתפשט לו על הפרצוף "מה העניין ?" הוא שואל בחוסר הבנה
"התכוונתי שאני מבינה מה אתה רוצה " אני לוחשת " אבל לא שאני מסכימה לזה "
הוא מביט בי דקה ארוכה.
"אז זה אומר שאת לא מסכימה ?" הוא אומר בחרדה ברורה .
אני מהנהנת שוב .
" זה נגמר שי . אתה חייב להבין שאני ואתה כבר לא נ-"
"שאני ואת כבר לא מה ?!" הוא קוטע אותי בפתאומיות מבהילה , אני קופצת .
" אני ואת לנצח שכחת ?!" הוא צועק "שירה," הוא תופס אותי בחוזקה " אני ואת לנצח !!"
אני לא יודעת מה מעיר אותי . אולי הצעקה . אולי העובדה שהידיים שלי מתחילות להירדם בגלל שלא מגיע אליהן דם , ואולי זה פשוט משהו שאני חייבת לעשות .
אני מנערת אותו ממני בכוח, מתרחקת ממנו , בטווח הגנה משו , ופותחת במונולוג שלי.
"שי !" אני ספק צועקת ספק מפצירה " תתעורר. אנחנו בחיים כבר לא נחזור להיות ביחד. בחיים לא . והנצח וכל השטויות ?! זה היה לפני שאנסת אותי ! " אני מביטה בעיניים הפצועות שלו וממשיכה
"כן שי ! אנסת אותי , לפחות תודה בזה לעצמך . ולא רק זה , אתה גם שיקרת לי . אתה הבטחת . אתה הבטחת שיי.." בשלב הזה הקול שלי נסדק. אני דורכת במכוון על פצע פתוח .
"אתה הבטחת שתחכה . לא חכית . זה נגמר שי . ואם אתה חושב , שיש לך זכות , איזושהי זכות לבוא לכאן , למקום שברחתי אליו כי ברחתי ממך! ולטעון נגדי על האנשים שאני מסתובבת איתם , לאיים אליהם , ולחזור ולהגיד שאני שלך, אז יש לך טעות חמורה . אני לא שלך שי . ואני בחיים לא אהיה שוב"
אני מסיימת את המשפט האחרון בשקט . בשלב הזה אני כבר מתנשפת , הלחיים שלי חמות והשיער שלי פרוע, שי מביט בי המום . אני מניחה שאין לו מה להגיד .
אני מסתובבת במהירות ונכנסת אל הבית, הרגשת הקלה עילאית מלווה אותי בזמן שאני נועלת את הדלת ואחר כך את הבריח , עולה לחדר ונשכבת במיטה הרכה , נושמת עמוק .
בחוץ , בעת שהוא פוסע במהירות על השביל המוליך לכביש , שי עוד לא מבין שזה נגמר .
אם הייתי יודעת הייתי מגנה על עצמי . מהדברים האלו שעוד עתידים לקרות .
אבל אני לא יודעת .
וכשאני שוכבת במיטה שלי , באור הדמדומים של השמש השוקעת . אני בטוחה שהוא הבין .