תקציר הפרקים עד כה מהרומן "נדייה"

מבקשת לרענן את זיכרונם של המגיבים לגבי רומן זה ששמו נדייה.

נדייה היא אלמנה, לאחר שבעלה נהרג על ידי חיילי צה"ל. היא כמובן ערבייה ואמא ל-3 ילדים ברוכי כישורים בציור.

היא וילדיה התגוררו במחנה הפליטים בתנאים לא תנאים, אך מאחר והיותה תמיד אופטימית נכנעה לגורלה וגם הדירה הקטנטנה בלי חדר אמבטיה שירותים בחצר לא מנעו ממנה להיות אופטימית ושמחה בחלקה.

מדי יום ביומו היא נסעה לתל אביב לרח' ירמיהו 50 לעבוד במשק בית כדי לפרנס את ילדיה בכבוד.

באחד הימים כשהיא עוברת את המחסום וכל הש"ג הכירו אותה והבדיקה הביטחונית בוצעה רק למראית עין, היא מיהרה להגיע לאוטובוס שעובר רק פעם בשעה כדי להגיע לתחנה מרכזית בתל- אביב ומשם לקחת את קו 4 שעוצר בדיוק ברח' ירמיהו 50.

לפתע שמעה כי מישהו צופר לעברה ? היא לא הבינה כלל מה רוצה אותו איש צבא שיושב באוטו אזרחי מה הוא רוצה.

היא ניגשה אליו והוא הציג את עצמו שמי אלון ואם את מעוניינת בטרמפ אני מוכן להסיעך לתל אביב.

"סליחה אלון כיצד אתה יודע שאני אמורה לנסוע לתל אביב"??? כי לאן תסעי מכאן ממחנה הפליטים רק לתל אביב"

"אז אתה רוצה להסיע אותי"???

"רק אם את מסכימה חייך אליה כשיני הפנינים שלו בוהקים בלובן"

היא חשבה שנייה וחייכה גם היא ועם החיוך הבין אלון שהיא כן רוצה לנסוע איתו.

הוא פתח את הדלת לצידו והיא התיישבה בנוחיות על מושב זה שהיה מרופד ונוח כל כך.

אלון השמיע מוסיקה חרישית שסוחפת את המאזין למקומות אחרים, למחוזות שרק הדמיון האנושי יכול לרחף לשם.

הנסיעה הנעימה חלפה כהרף עין ונדייה הגיע ליעדה.

היא יצאה מהאוטו והודתה לו מאד מאד.

הנסיעות המשותפות רק הלכו והעצימו והיחסים ביניהם הגיעו ליחסים רומנטיים כשהוא מתוודה בפניה כי הוא הבעלים של הדירה שהיא מנקה וכי הוא הכיר אותה מזה זמן יופייה הטבעי הסעיר את לבו אך לא העיז לפנות אליה.

במהלך הזמן הילדים המשיכו לצייר ואז אלון אמר כי הוא מוכן להציג את הציורים בפני חבריו ואזי הילדים יוכלו להרוויח כסף.

ואכן כך היה התצוגה הפגישה בין נדייה וילדיה אנשים רמי מעלה גם קצינים רבים בדרגות גבוהות כמו אלון והאהבה בין שני אנשים אלה הלכה והתעצמה.

ביום בהיר אחד הודיע אלון כי הוא נוסע עם ,רעייתו והתאומים שנדייה טיפלה בהם במסירות רבה , הם נוסעים לניו יורק לשנה אחת.

ההודעה נפלה עליה כרעם ביום בהיר.

המשך יבוא