תקווה- פרק ראשון

"היי קוראים לי רחל, ואני הבת שירות במחלקה, ברוכה הבאה אלינו" הסתכלתי מופתעת על המחלקה העצומה, אמא שלי החזיקה לי את היד וראיתי את עיניה מלאות בדמעות, המחלקה הייתה עצומה ישבו שם ילדים מכל הגילאים עם ההורים שלהם, חייכתי לרחל חיוך עגום וחיכיתי לדוקטור מזרחי.
"היי ממוש, מצטערת על העיכוב בואו אני אראה לכם את החדר שלך, לא מלון חמש כוכבים אבל אחלה חדר" היא אמרה.
"האנשים כאן חברותיים מאוד עם הרבה שמחת חיים אני בטוחה שתכירי הרבה חברים חדשים כאן" המשיכה וליוותה אותי לחדר שלי, חדר מספר 4 במחלקה הנוראית לידי עמדו עוד שלוש מיטות שבין כל מיטה מסתיר וילון מצויר.
הוצאתי את הסדינים מהמזוודה שלי והתחלתי לייצא את המיטה, לא היה לי חשק לדבר עם אף אחד, רציתי להיות רק אני לבד, להתפרק לכרית, לבכות את כל מה שיש לי בפנים, אבל לא יכולתי להגיד לאמא שלי ללכת, הייתי צריכה אותה לידי, שתחבק אותי את החיבוק החזק שלה והאוהב.
קוראים לי שלי גרמן בת שבעה עשר מאשדוד, ילדה לאמא חד הורית, בת יחידה, תלמידה למופת, שיער חום עם עיניים כחולות, אחת מתוך חבורה של ארבע בנות, חולה, חולה אונקולגית.
"שלוש, אני חייבת לנסוע לעבודה את תסתדרי כאן לבד?" אמא שאלה אותי בקול עדין ורועד, ידעתי שהיא חייבת לנסוע, כי אם היא לא תיסע יפטרו אותה, גם ככה היא בזבזה איתי יותר מידי זמן בזמן האחרון.
"כן אמוש" עניתי, נשקתי לה ללחי והנחתי לה ללכת. עדיין לא התחלתי עם הטיפולים הכימותרפיים, אני אמורה להתחיל אותם היום, נגעתי בשיער הארוך שלי שידעתי שעוד קצת יתחיל להיעלם לאט לאט כלא היה, הגבות והריסים ינשרו גם הם.
הסתכלתי במראה שהייתה ליד המיטה שלי והדמעות התחילו לזלוג, בחיים לא חשבתי שאני יגיע לכאן.
"היי, את בטח החדשה, כן רוב הסיכויים שאת החדשה, הרי לא היית כאן אתמול, טוב לא משנה, היי אני בן" נער בערך בגילי עמד בכניסת הדלת שלי, הוא חבש כובע גרב שכנראה הסתיר את הקרחת שלו, אני לא מבינה איך כל ההזויים תמיד עליי, לא עניתי והתיישבתי על המיטה.
"מה בלעת את הלשון?" הוא המשיך, צחק ונכנס לחדר.
לא עניתי לו, מפגר, בעצם מסכן, בעצם תפסיקי לרחם עליו כי את בדיוק באותו מצב כמוהו, אפילו יותר גרוע. סגרתי את הווילון שהיה ליד המיטה שלי, הוצאתי מהמזוודה את הלפטופ שלי והדלקתי נטפליקס.
"היי שלי, אני דוקטור טלקר, אני צריך לבדוק אותך" רופא גבוה, עם משקפיים, ומראה של איינשטיין. עמד בכניסה לחדר.
"טלקר אל תצפה ממנה לתשובה היא לא יודעת לדבר" הבן הזה הוא איך שלא קוראים לו אמר, ויצא מהחדר משועשע.
"שומע בחור, אני לא יודעת מה הבעיה שלך איתי, אבל תתחיל להתנהג בהתאם, אני מבינה שאתה חולה בסרטן והכל, אבל אל תחשוב שמותר לך לדבר אליי ככה" קמתי מהמיטה וצעקתי עליו, הרבה רופאים ואחיות הסתכלו עליי דיי מבהולים ולא הבינו מאיפה באתי, אבל נמאס לי, נמאס כל אחד חושב שהוא יכול לדבר ולעשות מה שבאלו.
"אני מרחם עלייך, את חולת סרטן בדיוק כמוני, את לא שונה ממני ולא משום ילד במחלקה, תורידי תטונים" הוא ענה ודמעות זלגו לי מהעיניים, אני לא רגילה לריב עם אנשים, לא רגילה שרופאים מסתובבים לידי כל היום, לא רגילה להיות חולה.
נכנסתי בחזרה לחדר והושטתי לרופא את ידי כדי שהוא ייקח בדיקת דם.
"תות איך את?" ליה, רומי ואלין נכנסו לחדר שלי עם סלסלות מתוקים והרבה בלונים, כשאמא שלי מאחוריהם, הם הביאו לי חיבוק ענקי ופתחו את הסלסלות והתחילו לאכול מהמתוקים.
"אל תסתכלי עליי ככה, אני במחזור ואת יודעת איך אני כשאני במחזור" רומי אמרה וצחקנו, ישבנו משהו כמו שעתיים, דיברנו על הכל, בעצם על כל היום שהיה כי רק אתמול התראינו.
"לילה טוב תות" הם אמרו ויצאו מהחדר. הכנתי את עצמי לשינה, ראיתי את בן נכנס לחדר, הוא לא אמר לי כלום, רק סידר את כובע הגרב שלו והמשיך ללכת.

*************************************************************************
לסיפור אין כלל קשר למציאות והוא לא נועד לפגוע או לזלזל. לא מבוסס על ספורים אמיתיים.