תקווה אחרונה

היי , אני אשמח מאוד לביקורות כל ביקורת תתקבל בשמחה ואני מקווה שתאהבו את זה:]

הכל התנפץ נשבר לרסיסים,

כל הכאב בתוכי יצא החוצה,

והלוואי שיכולתי לראותו שנית.

לראות את פניו העגלגלות בעלות הסומק המבויש,

השיער הפרוע שלו, המקורזל כצבע חום דבש,

והחיוך שממיס אותי ונותן לי תחושה של עוד.

אבל אני יודעת ותמיד ידעתי שזוהי אהבה אבודה,

הוא כבר הלך ולי נשארה צלקת אחת גדולה,

צלקת שלא תיעלם בזמן הקרוב,

כי היהלום שבכתר כבר אינו עוד.

השמחה נמוגה לה כלא הייתה,

החיוך נמחק מפני, רק דמעות זולגות מעצמן.

הכאב והיגון מופיעים בעיניי.

הלוואי שהייתי זוכה לנשיקה אחת אחרונה,

נשיקה בעלת אהבת אמת וקרבה,

אבל זהו סיפור כבר אבוד,נעלם.

למה הלכת לי ככה? חוזרת ונישנית השאלה.

תמיד חיכיתי לו על הספסל במקום הקבוע שלנו באותה שעה בתקווה שאולי יום יום אחד אזכה לראותו.

קשה לי להתמודד עם העובדה שהוא כבר לא יחזור,

שלא אוכל להרגיש את מגע חום גופו,

את הליטופים הנעימים והחמימים שתמיד הרגיעו אותי,

את השקט הנעים הזה ששרר בינינו,

את הידיים שלו זוחלות היישר לכיוון פני ורוכנות לנשק.

לנשק בצורה כה נעימה וחמימה אוהבת ומרגיעה.

והאופן שבו דפיקות ליבי הלמו בחוזקה.

אבל בכל זאת תמיד תישאר בי תקווה.