תפוח | 7(מיקוש,אחרון)

הוא. הוא. הוא.
הוא מת. הוא לא שם יותר. הדמעות כן. הכאב כן. הלחץ בחזה. כן!.
אני קוברת את הפנים בין הירכיים. מחבקת אותן. אני לא יכולה…. הדחף…. לחתוך. לא, אני לא אחתוך.
אני לא מוצאת את עצמי קמה מהכיסא פלסטיק שמחוץ לחדר בו הונשם עד עכשיו. עד עכשיו. עד שהפסיק.
אני מנגבת את הדמעות. אני מושכת באף. אני מחליטה לא לתת לכאב להיראות.
צעדים. אני מסובבת את הראש. דיימון. הוא רץ לעברי. הוא מושך אותי ופשוט מוחץ אותי בחיבוק.
זה השלב ההוא שאני לא יכולה יותר ופשוט פורצת בבכי היסטרי. הוא שולף משהו מהשקית סופר שבכלל לא שמתי לב שהביא. תפוח, אדום. התפוחים שהאנק קטף. אני מעיפה מבט אחרון בדלת החדר שלו לפניי שדיימון מוביל אותי החוצה.
הוא הולך איתי חצי שעה . חצי שעה שבא אני פורקת הכל מהלב. חצי שעה של בכי שבסופה הוא עוטף אותי בזרועותיו החמימות והעבות. נפח של שרירים.
עברה מאז חצי שנה. אני בחיים לא אשכח אותו. את האיש הזה שמהרגע הראשון שקלטתי אותו הבנתי שאותו- לא אשכח.
הפסקתי לחתוך. זה לא עזר לי.
פתחתי קריירה, ואני רקדנית עכשיו.
אני שוכרת חדר בחווה, בשביל להתרחק מהמשפחה. אחותי הגדולה התחתנה והיא בהיריון עכשיו. מתומאס.
אני עולה לבמה עם חיוך רחב. פעם ראשונה שאני מובילה את הריקוד, ואני מצליחה.
אני שופכת את כל מה שקרה בשנה הזו לתוך תנועות קלות וארוכות, אני מזיעה את הנשמה החוצה, אני מזיעה את חיי הישנים החוצה.
כשאני מסיימת לרקוד, אני קדה. קידה אחרונה. תודה על ההזדמנות הנפלאה. אני רואה את הפנים שלו. אני מחייכת ויורדת מהבמה בזריזות.
הוא שם, הוא מחזיק תפוח אדום.
אני לא עוצרת מעצמי. לא עוד. אני מצמידה את שפתיי לשפתיו וחולקת את התרגשותי הכנה איתו. אני כורכת את הרגליים סביב מותניו והוא זורם ומנשק אותי באגרסיביות מלטפת ועדינה. כשאנחנו מתנתקים, בשביל לנשום, הדבר היחיד שאנחנו מחליפים הוא התנשפויות וחיוכים.
הנשיקה הראשונה שלנו. טעמה טעם תפוח. כמו התפוח שעכשיו, התגלגל על הרצפה. כמו טעמם של חיי הישנים והחדשים- ביחד.