תפוח | 5(מיקוש)

"את חותכת" הוא זורק את זה לאוויר כאילו זה היה כלום. אני שותקת. להודות בזה זה הכי מביש שיש.
"אל תשתקי לי. זה כמו לשקר לי בעיניים." הוא אומר. אני יודעת שהוא צודק, ואני מוצאת את עצמי שופכת הכל החוצה.
מאחותי, שנפטרה. עד לבגידות, לסמים, לאלכוהול, ולוורידים שאני חותכת.
הוא מסתכל עליי בזעם. הוא קם והולך. ידעתי שהיה אסור, אבל מה לעשות? אין לי דרך אחרת להתעלם מהכאב בלב.
אני מרגישה את הדמעות יורדות. אני הולכת לאורוות, מטפסת על בלו ג'ינס ומתחילה ברכיבה.
לא אכפת לי מהרוח, ומהתזוזה. כואב יותר מדי לחשוב על זה. אני רוצה לברוח. לברוח מהמציאות הקודרת הזו.
"מיקה!" אני שומעת קול מוכר. אני עוצרת את בלו ג'ינס מהרכיבה. אני מסתכלת על הכיוון שהקול הגיע ממנו.
האנק. הוא מסמן לי לבוא אליו.
ובעצם, למה לא? גם ככה אני בורחת.
אני מתקרבת אליו ברכיבה ובסוף מזנקת למטה. הוא מחייך אליי מראש הסולם. חסר חולצה. הג'ינס המשופשף שלו נקי אבל מקבל צורה די ישנה והחיוך הכובש שלו מרוח על שפתיו.
"אה, מותק? ממה בורחת?" הוא שואל ומפסיק מה שעשה. קטיף אידיוטי. אני מנקה את הדמעות ומחייכת את החיוך הכי רחב ומזוייף שאני יכולה.
הוא יורד מהסולם ומחבק אותי. אני מרגישה את החום גוף שלו עוטף אותי. אני טובעת בין הזרועות שלו. הוא מלטף לי את הראש בנחמה.
אני לא מבינה מה אני עושה. אני מטביעה לו נשיקה על השפתיים. הוא מופתע. יותר נכון, בשוק.