תפוח | 3(מיקוש)

אני מסתכלת על האנק, שמנווט את הדרך שלו לעיר. שבמקרה, אני גרה בה.
הוא שותק רוב הנסיעה, אבל מחייך חיוך. יש לו גומות כובשות, ואי אפשר להגיד שהוא לא מושך במובן שהוא.
אוקיי. הוא חתיך.
אני מנסה שלא להישען אחורה. אני לא מרגישה הכי בנוח. הוא מסתכל עלי דרך המראה בזוג העיניים המדהימות שלו. צדקתי, הן בהירות.
"אז… איך קוראים לך?" הוא שואל בחיוך הכובש ההוא שלו. אני מסדרת את השיער שלי לצמה על הצד.
"מי…קה" אני עונה במבוכה. הוא מסיט את המבט.
"האנק. הייתי לוחץ לך את היד אבל…." הוא אומר ומגחך. אני מחייכת חיוך קטן.
"אז איפה את גרה?" הוא שואל כבדרך אגב. אני מחייכת ואומרת לו את הכתובת.
רבע שעה של שתיקה ואנחנו שם. הוא מחייך. הוא מציע לפתוח לי את הדלת אבל אני מנידה בראש בתור לא.
אני נכנסת הביתה וחוזרת למציאות שבה אני חיה. שוב, מתנתקת מההנאה האפשרית שבחיים ומתחברת לסבל שלא ציפיתי לו.
"רובי, רובי. רובי בתחת שלי!" אני שומעת את אמא מאשימה את אבא בבגידה עם אחת מהזונות שלו.
הייאוש מטפס ומציף לי את הראש.
אני נכנסת לחדר שלי ושל ג'ני, אני מוחקת את השם שאף אחד לא העז למחוק מהלוח שתלוי על הדלת.
'החדר של אנה, מיקה, וגבריאלה'. אני מוחקת את אנה. החדר של מיקה וגבריאלה, המציאות הקודרת.
אני לוקחת פיג'מה, תחתונים, וחזייה מהארון ונכנסת להתקלח.
אני מתה שהכל ישטף עם המים. במיוחד הדמעות שלא מפסיקות לרדת.