תעקוב אחרי לחשיכה – פרק שני

פרק 2 –

"בוקר טוב, אדון רוזנברג," אילצתי חיוך ופסעתי אל תוך משרדו.
"בוקר טוב, קים. שבי, בבקשה." אלאור ביקש. היום הוא לבש חליפה אפורה שהשתלבה נפלא עם עניבה בצבע תואם.
התיישבתי על הכיסא שמולו,
"אני צריך עזרה בתיק מסוים," הוא עיסה את רקותיו.
"זאת העבודה שלי…" מלמלתי, הוא החליק לכיווני תיקיה עמוסה,
"מדובר בנער בן תשע עשרה, גנב שני ארגזים שלמים של מזון יבש. בעל הסופר רוצה אותו בכלא, אנחנו צריכים להגן על הנער." אמר והעביר את ידו בשיערו.
"אני חושבת שאולי הנער לא במצב משפחתי טוב, זה יכול להיות?" אני פותחת את התיקיה ומדפדפת בין הדפים הרבים.
"את חושבת וצודקת, אבל הבעיה שזו לא הפעם הראשונה וגם לא הרביעית, הוא גנב מוצרי מזון ונתפס כבר קרוב לחמש עשרה פעמים." נאנח.
"אנחנו יכולים להציע לבעל הסופר שבמקום להכניס את הנער המסכן לכלא, הוא יעבוד אצלו לתקופה מסוימת שתהיה מוסכמת על כולם, ללא תשלום, וככה הוא בעצם ישלם את החוב שלו. נוכל לשאול את המשטרה אם זה מקובל עליה," קמתי מהכיסא, נראה היה שאלאור מהרהר בדבריי.
"אני אבדוק את מה שהצעת. בכל מקרה, שיש היום המון ניירת, עד חמש כל החבילה הזאת צריכה להיות אצלי על השולחן, אחרי שסיימת עם כל הניירת." הוא מצביע על ערימת ניירות ענקית.
"אתה רציני? זה המון ניירת!" מחיתי.
"אף אחד לא אמר לך שהולכת להיות לך כאן עבודה קלה, אני לא משלם לך כדי שתבזבזי אוויר. קדימה," הוא אמר בקשיחות והצביע בשנית על הערימת ניירות.
נשכתי את שפתי התחתונה, עוצרת את עצמי מלהתפרץ עליו. הרמתי בקושי את ערימת הניירות ויצאתי מהמשרד שלו בזעם.
כמה בן אדם יכול להיות מעצבן?!
"את צריכה עזרה עם זה?" שמעתי קול גברי, אך יחסית גבוה. לא ראיתי את פניו של הבחור, מפני שערימת הניירות הסתירה לי את כל שדה ראייתי.
"זה יכול להיות נחמד," גיחכתי, וכעבור שניה הרגשתי את ערימת הניירות נקלחת ממני.
"אני ליאו," הגבר בעל השיער הבלונדיני והעיניים החומות הושיט את ידו החופשיה כדי ללחוץ את ידי. איך הוא מצליח להחזיק את כל הדפים האלו ביד אחת?
"קים," חייכתי חיוך רחב ולחצתי את ידו. הוא נראה לא רע בכלל.
לאחר שאני וליאו הכרנו, הוא ליווה אותי אל הפינה שלי. כן, אפילו במשרד לא השקיעו בי. יש לי פינה עם עציץ.
עציץ!
"פיו," נאנחתי וליאו הניח את חבילת הניירת על השולחן.
"אלאור מתעלל בך," ליאו הרים את גבותיו, מחכה שאסביר למה המנהל שלי שונא אותי כבר ביום השני לעבודה,
"לגמרי, אני חייבת לסיים עם כל הדפים האלו עד שעה חמש. אגב, גם את העובדים האחרים הוא מכריח לקרוא לו אדון רוזנברג?" שאלתי והתיישבתי על הכיסא שלי.
"לא." הוא אמר בקלילות והפנה את גבו אלי, מתחיל ללכת לכיוון משרדו אך נעצר ומסתובב אלי בחזרה,
"תגידי, תרצי לצאת איתי לדייט, מתישהו?" הוא שאל והבזיק לכיווני חיוך.
לפתע חיוך קטן שיחק על שפתיי. הנהנתי באיטיות,
"אני אשמח."
הוא קרץ לי, סובב את גבו אלי והמשיך בדרכו.
הרבה זמן לא יצאתי לדייט. לא יצא לי…
חוץ מזה, בדרך כלל בנים לא מזמינים אותי לדייט, אנחנו פשוט זורמים לבית שלו ומזדיינים.
מילים קשות.
התחלתי לטפל בניירות. מדגישה פרטים חשובים, מסדרת לפי מספר התיקיה.
לפתע הטלפון שלי צלצל,
"הלו?" עניתי למספר הלא מוכר.
"כוס קפה, בלי סוכר, בלי חלב, ארבע דקות אצלי במשרד." קולו של אלאור נשמע מהקו השני וכשהוא סיים להגיד את דבריו, הוא ניתק את השיחה.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי וניסיתי לא להתעצבן יותר מדי. עכשיו אני צריכה לעצור את כל מה שאני עושה, רק כדי להכין לאדון קפה!
קמתי במהירות מהכיסא, הולכת לכיוון המטבחון שבקומה. הרתחתי את המים החמים ובנתיים שמתי כפית קפה בכוס זכוכית קטנה.
המים רתחו, שפכתי את המים לתוך הכוס ועירבבתי מעט את האבקה עם המים החמים.
הרמתי את הכוס, אוחזת בה בזהירות כדי שלא אשפוך את הקפה ואקבל כוויה.
התחלתי לצעוד באיטיות לכיוון משרדו של אלאור, מה שלקח לי המון זמן, אך לבסוף עמדתי מול הדלת של המשרד.
פתחתי את הדלת מבלי לדפוק, מביטה באלאור שישב בכיסא שלו ושילב את ידיו על חזהו,
"חמש דקות." אמר בקור, מביט בעיניי. הנחתי את הכוס על השולחן שלו, מיישרת אליו מבט,
"אני מבטיחה לך שהטעם לא השתנה, וגם החום." אמרתי, מנסה להיות מאופקת למרות שממש רתחתי מבפנים. הוא רב איתי על דקה מסכנה?
"חדש." אמר וחזר להביט במחשב שלו.
"סליחה?! אתה לא תשתה את הקפה כי הוא קצת יותר קר ממה שאתה אוהב?!" התפרצתי. אני יודעת שהוא יכול לפטר אותי בכל רגע, אבל זה פשוט מעצבן! הבן אדם כל כך קטנוני ודובק בקטנות!
"בדיוק, ותשמעי קטע, את גם תכיני לי את הקפה הזה בשלוש דקות." הוא מרים אלי את מבטו ומביט בי בריכוז. נאנחתי בזעם ולקחתי את הקפה מהשולחן, יוצאת מהמשרד שלו והולכת במהירות לכיוון המטבחון.
הנחתי את הכוס בכיור ולקחתי כוס חדשה. המים כבר היו חמים, אז רק הוספתי את כפית הקפה ועירבבתי עם המים. הפעם ההליכה שלי לכיוון משרדו של אלאור הייתה מהירה.
התפרצתי למשרד שלו והנחתי את כוס הקפה על השולחן בעצבים.
"אתה מרוצה?! יואו, אתה בלתי נסבל!" נפלט לי. אוי ואבוי, קברתי לעצמי את הקבר, נשכבתי בו וכיסיתי את עצמי בחול. אני לגמרי הולכת להיות מפוטרת.
אלאור בהה בי לרגע, אך כעבור כמה שניות חיוך משועשע נפרש על פניו.
"את מודעת לכך שכרגע אמרת לבוס שלך 'בלתי נסבל', כן?" הוא שאל והרים את גבתו.
"אני-"
"את חושבת שאני בלתי נסבל?" הוא שאל, החיוך יורד מפניו. בלעתי את רוקי.
"כן." אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי. לא היה טעם לשקר.
"ולמה זה?"
"כי אתה מכריח אותי לקרוא לך אדון רוזנברג, שזה פלצני. אתה חושב שכולם עובדים בשבילך, מה שנכון, אבל יש דרך בה הדברים מתנהלים. ו… אתה לגמרי מעביד אותי יותר מאת האחרים." שילבתי את ידיי על חזי והבטתי בו, מחכה לתגובתו.
"אוקיי." הוא אמר.
"מקובל." הוסיף.
"אוקיי…" מלמלתי ויצאתי מהמשרד שלו.
***
פתחתי את דלת ביתי ולונה ישר נצמדה אל רגלי. הרמתי אותה על ידיי ונשקתי לפרוותה הלבנה.
"לונצ'ה, איך עבר היום?" צחקקתי והלכתי לכיוון החדר שינה. נשכבתי על המיטה בזמן שהיא התכרבלה ונשכבה על הבטן שלי. ליטפתי את פרוותה ברכות ולחשתי,
"אלאור ממש שונא אותי, אני בטוחה בזה." אמרתי בהיסח דעת.
"אני חושבת שהוא חושב שאני לא מספיק טובה בשביל להיות העוזרת האישית שלו, אבל, היי! הוא עדיין לא פיטר אותי." גיחכתי והתגלגלתי על בטני, מבריחה את לונה.
"הזמינו אותי לדייט היום, קוראים לו ליאו והוא נראה טוב," אמרתי בשקט, מניחה את הלחי שלי על הכרית ועוצמת את עיניי. ליאו באמת נראה טוב.
חוץ מזה, מה יכול להיות רע בדייט? גם ככה סביר להניח שאנחנו נזרום לבית שלו תוך כמה דקות ואני אברח באמצע הלילה.
עיניי נעצמו אט-אט, הרגשתי שאני מתחילה לשקוע בשינה עמוקה.
ונרדמתי.
***
הרגשתי ליקוקים נעימים על הלחי שלי. פקחתי את עיניי והבטתי בלונה מלקקת לי את הלחי.
"לונצ'ה, למה זה היה טוב?" צחקקתי וליטפתי את פרוותה הנעימה. הצצתי בשעון הדיגיטלי וראיתי שהשעה כבר שבע בערב. התיישבתי במיטה ושפשפתי את עיניי באיטיות.
לפתע הטלפון שלי צלצל, על הצג היה רשום ש'אליאור' מתקשר. גלגלתי את עיניי.
מה הדפוק הזה צריך עכשיו? הדרך היחיד שאני צריכה על הגב שלי זה אותו.
"הלו?" עניתי, קולי היה מעט צרוד מפני שרק התעוררתי משינה.
"הערתי אותך?"
"זה משנה?" רטנתי, ואז נזכרתי- בסך הכל מדובר בבוס שלי, הוא יכול לפטר אותי בכל רגע, אם אני לא אמצא חן בעיניו.
"בכל מקרה, רציתי להודיע לך שהצלחתי להציל את הנער מלהכנס לכלא, חשבתי שתרצי לדעת." הוא אמר, צל של חיוך היה על שפתיי.
"זה נפלא." אמרתי בשקט, עדיין לא כל כך מפוקסת ולא יודעת מה להגיד.
"כמו תמיד, מחר בשמונה בעבודה." הוא חזר לגישה הרצינית שלו וניתק את השיחה. כן, הוא חזר להיות ממש מעצבן.
***
היי (: אני יודעת שהפרקים הראשונים ממש קצרים ומשעממים, אבל כרגע אין כל כך מה לתאר ומה להסביר.
אוהבת המון, מקווה שגם אתן 3>