תעלומות היער- פרק 4: שבו לומדים דברים חדשים

דייזי הוציאה מתוך הסוודר שרשרת דקיקה שעליה יש מפתח בעובי שני מילימטר בערך, ובאורך ציפורן האגודל. היא פתחה מקום בלתי נראה בקיר הארון ודחפה. ״תעצום עיניים…״ היא אמרה, וכשדני לא הקשיב וניסה להציץ בחריץ שנוצר, מה שהיה בלתי אפשרי כי גם דייזי וגם כל הבגדים בארון הסתירו לו, היא ניגשה אליו, מצחקקת, ושמה לו ידיים על העיניים. זה היה די קשה לה, כי הוא היה גבוה ממנה בראש וחצי. ״תלך קדימה… יופי, תתכופף…. לא, נו באמת, יותר נמוך… זהו.״ דייזי הורידה את הידיים מהעיניים שלו, ודני שפשף את המכה במצחו והסתכלו סביבו בתדהמה. הוא היה בחדר אחר, גדול כמעט כמו כל הדירה הקודמת שלו, שעל הקירות צבועה דוגמת יערות בסגנון קלטי, הרצפה עשויה מפרקט חום בהיר, ספה בסגנון שמיכת טלאים מטלאים ירוקים וחומים, וכריות עם טלאים בגוונים ירוקים וורודים, יותר מ-10 עציצי פרחים, וקיר שלם שכולו חלון, עם פתח למרפסת, שמשקיפה לכיוון יער אמיתי. היו גם שידת ספרים נמוכה ומוארכת בצבע חום בהיר, ופופים ירוקים, ושולחן כתיבה חום עם כיסאות ירוקים. זה היה חדר כמעט, לא, לגמרי, קסום. ״נחמד, נכון? הרוב היה פה קודם. רק ניקינו והוספנו את הספרים מהבית ואת השולחן כתיבה והפופים. יש לי כאן גם שירותים צמודים…״ היא צחקקה, ומשכה בידו לעבר המרפסת. ״בסתיו, זאת אומרת, עכשיו, אני רק צריכה לשלוח יד ולעשות את זה.״ היא התכופפה בחלק השמאלי של המרפסת וקטפה שני תפוחים מהעץ הגדול שעמד שם. היא השליכה אחד לעבר דני, וזה ניגב את התפוח בחולצתו ואכל. ״טעים!״ הוא אמר בפה מלא. דייזי הנהנה. הם התיישבו עם רגליים מחוץ למרפסת, מנדנדים רגליים ומנשנשים תפוחים. ״את יודעת, הם אומרים שאת מטורפת.״ הוא אמר אחרי דקות ארוכות של שתיקה. ״אני יודעת מה הם חושבים. אבל מי שחושב שזה משוגע, משוגע בעצמו.״ דני הסתכל עליה בבלבול. היא כאילו קראה את מחשבותיו. ״זה! כל זה! תפוח ישר מהעץ, וספרים בחדר במקום מחשב, ולאהוב להיות בחוץ, ולנשום אוויר צח, ופשוט לחיות! הם תמיד בטלוויזיה, או בחיים חסרי התכלית שלהם. הם לא מרגישים איך הזמן שלהם פשוט נשרף. נעלם ומתפוגג. הם מתרחקים מהמהות שלהם בכך שהם מתרחקים מהטבע, נהיים צמחונים, הופכים לרובוטים, ישנים מאוחר. והם פשוט מתבזבזים לגמרי, בלי מהות, אין להם בשביל מה לחיות, לחיות באמת, בשבילו. ובלי לשים לב, הם מסיימים את החיים שלהם. זהו. והם כל כך מטומטמים שהם אפילו לא מרגישים את זה.״ דייזי סיימה את הנאום שלה. ״א… אין לי מה להגיד. את צודקת מדי. ״ אני שונא שאת עושה את זה, הוא חשב, גורמת לי להתאהב בך רק יותר. ״אתה יודע, אתה החבר הכי טוב שלי. אני מקווה רק שאתה אמיתי.״ היא אמרה. ״ילאאאאאדיייייייםםםםם!!!!!!!!!! ארוחת צהריים!!!!!!!!!!!!!! צרחה גברת גולדמן. ״טווווווווובבבב!!!!!!״ צרחה דייזי. ״מתערבת איתך שאני אגיע ראשונה?״ היא שאלה. ״תמשיכי לחלום!״ צחק דני, והם רצו לאכול צהריים.