תסתכלי לי בעיניים תראי מה עשית ללב של גבר -39-

מנקודת מבטו של אושר:
הייתי כאן שבועיים בבית חולים והיום סוף סוף אני משתחרר הביתה ומתחיל את החיים החדשים שלי …כןכן אתם בטח שואלים למה חיים חדשים ? כי אני בנאדם חדש… אני צריך להתחיל ללמוד הכל מהתחלה אני כמו תינוק…צריך ללמוד להתנהל בעולם זר …וזה עולם זר בשבילי מבחור בן 20 שידע ללכת ולעשות הכל תוך כדי הליכה..אני צריך ללמוד להסתדר מחדש..להתקלח להתלבש להגיע לחדר שלי .דברים שהיו הכי לגיטימים בעיני פתאום הפכו למכשול .. דברים שהסתכלתי עליהם כמובן מאליו הפכו לדבר שצריך לנתח .. ולנסות להבין איך אני מצליח להשיג אותם …
אני מתוסכל אני כועס אני עצבני אני רוצה לצרוח …
אבל אני לא מחפש נקמה .
נקמה זה לחלשים… אני צריך לנשום עמוק ועם כל הכעס והכאב שיש לי בדבר …לנסות ולהתגבר על כל מכשול שיש לי עכשיו לנסות ולהשיג כל פסגה …גם בלי רגליים.

מנקודת מבטה של ספיר:
אנחנו מגיעים הביתה…כולם הלכו לקנות דברים לאושר חלק הלכו לסופר חלק הלכו לקנות כיסאות מיוחדים שיוכלו להוביל אותו ממקום למקום בלי שנצטרך להוביל אותו ברכבי הבית..
אנחנו מגיעים לבית ריק…
אני טשושה והוא?..
מרוסק ..שבור בלי אנרגיה לכלום..אני לא יכולה להבין מה עובר עליו ..אני גם לא מנסה אני מנסה להוציא אותו מזה…אני את ההבטחה שלי אקיים !
אני רואה אותו מסתכל על המדרגות ..
"ספיר.."
"מה אהוב שלי ?."
"אני רוצה לעלות למעלה.."
"אבל..אתה כבד לי.."
"אני רוצה להתקלח..ספיר בבקשה תעזרי לי ."
אני מהנהנת בראשי..
"אני ינסה…"
אני מנסה להרים אותו …לא מצליחה..

"אני לא מצליחה..אני מצטערת.."
"את הבטחת לי ! את הבטחת שתעזרי לי ."
"אני ניסיתי אתה כבד.."
"עוד פעם אחת…ודי.."

אני נושמת עמוק עוזרת את כל הכוחות שיש לי …מריצה לעצמי בראש שהוא זה שנמצא במצב הקשה הזה שהוא צריך להתמודד עם הכל …ושאני חייבת לעזור לו .
"הצלחתי.."
אנחנו מתחילים לתפס במדרגות …הוא אוחז במעקה ומתחילים לאט לאט לתפוס..
אנחנו מגעים למדרגה האחרונה…
אני כבר כמעט לא עומדת…
"למה יש כאן כלכך הרבה מדרגות!?!?"
"בסדר אהוב שלי…זה הסוף ."
אנחנו מגיעים לחדר שלו אני מושיבה אותו על המיטה מורידה לו נעלים ומסובבת אותו שגבו צמוד לקיר…

אני מתיישבת על המיטה מתנשמת כאילו רצתי מרתון …
אני מורידה לו את החולצה…
"לא די …אני לא רוצה שתקלחי אותי.."
"אושר..אתה לא יכול לעשות את זה לבד…אתה תיפול ותחליק.."
"אני לא ילד..את לא המטפלת שלי זה לא התפקיד שלך!"
"נכון אני לא המטפלת שלך אני החברה שלך שאוהבת אותך ויודעת שאם אני הייתי במצב הזה היית עושה אותו דבר …ויותר! עכשיו תן לי לעזור לך …"

אני רואה את הגוש של הדמעות והעיינים הנוצצות שלו מסתכלות עליי…
אני מתקרבת ומנשקת אותו ….
"אנחנו בזה ביחד..אני לא עוזבת."

אני קמה ומביאה כיסא למקלחת ..
פותחת את המים לחמימים…
ומביאה אותו לאט לאט…
הוא מתיישב על הכיסא ואני מקלחת אותו…כמו אמא שמקלחת את הילד שלה…
אני הולכת להביא את הסבון מהחדר רחצה של מיכאלה ושומעת בום …
אני רצה מהר…
הוא יושב שם הכסא זרוק על הריצפה כפוף מנסה לקום מהצד…

"מה ניסית לעשות?.?"
"אני ניסיתי לכוון את המים…"
"למה לא חיקית לי .."
"די! תני לי לנסות לקום לבד !!! אני לא צריך את כל זה…תני לי לבד!"
הוא מנסה …מחליק…מנסה שוב ושוב מחליק..

"די ! תן לי לעזור לך !"
אני מרימה אותו … ומושיבה אותו …
סוגרת המים ומביאה לו מגבת..
אנחנו חוזרים לחדר
אני מושיבה אותו הוא עם המגבת סביבו..
"אני לא רוצה ככה!!"
"איך ככה אושר?."
"ככה…אני לא רוצה ליהיות ככה ושאת המטפלת שלי ..זה לא התפקיד שלך!"
"אני לא המטפלת שלך כבר דיברנו על זה .."
"לא יכול עם זה ! לא רוצה שאת תעברי את זה איתי ! מגיע לך מישהו שיוכל לספק לך את מה שאת צריכה..אני לא יכול…לפחות לא ככה… לא שאני ככה…אני לא יכול ליהיות איתך יותר…"

"אל תגיד את זה…וגם אם לא ניהיה ביחד אני יהיה פה ואני יעזור לך לחזור ללכת… כי הבטחתי לך!"

"את לא צריכה..מבחינתי זה מבוטל .. "
"מבחינתי לא ! "
"את רואה…רק התחלנו ואנחנו כבר רבים .."
"בבקשה… בבקשה תיתן לי לעזור לך …תיתן לי ליהיות פה איתך .."
"אני רוצה תחיים שלי בחזרה !!"
אני לא עומדת בזה יותר ומחבקת אותו ….

(שלחי אותו)
רוני דלומי
מילים: בנימין פרנק
לחן: רונית שחר
שלחי אותו, תני לו ללכת לחופשי
אף כי יודעת את שלא יחזור אלייך
שלחי אותו, תני לו ללכת למקומו,
לשיבולים הכפופות ברוח

תני לו לחלוץ את נעליו, לרוץ להשתובב עם הרוח
תני לו לשרוק ולזמר, לדלג על אבני דרך
תני לו לחיות כפי שחי
אל תתעצבי עוד כי הוא הלך,
כציפור לדרור, שובי לימי החול
כי את יודעת, אהובך לא יחזור אלייך

מנקודת מבטה של מיכאלה:
אני לא מאמינה שהוא לא יוכל לחזור ללכת…הימים האלה הם כלכך קשים הייתי כל יום בבית חולים אצל אושר… ועדיין יש אצלי את הסוד הזה שאני לא יכולה לספר עליו לאף אחד …
אני עומדת מול הבית שלה …דופקת בדלת
"מיכאלה!? אוי איזה אושר לראות אותך פה!"
"אושרת…. "
אני מחבקת אותה…
"הכול בסדר?.."
"אני יכולה לדבר איתך?.."
"בטח תיכנסי.."

אז ישבתי וסיפרתי לה הכול ..על אושר …והנה הגיע הרגע לספר על מה שבאמת יושב עליי..
"אושרת אני .."
"הכל בסדר?.."
אני מהנהנת בראשי לשלילה…
היא באה ומחבקת אותי הגשר של הדמעות מתפרץ…
"אני בהריון .."
היא מסתכלת עליי…
"ממתן?.."
אני מהנהנת לחיוב..
"והוא יודע!?"
"אני שיקרתי לו …אני אמרתי שאני לא בהריון כי לא רציתי להפיל את זה על המשפחה ועליו עם כל המצב שקורה עכשיו …"
"אויש…מלאכית קטנה…אל תידאגי טוב שסיפרת לי … אני פה ..ואנחנו נלך ביחד לבדיקות אבל הכי חשוב …תגידי לו!"
"תודה…תודה רבבהה.."

חיבקתי אותה…
המשכנו לדבר עוד קצת וראיתי שכבר 7 בערב…

התקשרתי למתן…
"הלו ? .."
"מתן ?.."
"חיימ הכל בסדר?.."
"אתה יכול לפגוש אותי בצוק ליד הים ?.."
"כן בטח .."
"את רוצה שאני יבוא לאסוף אותך?.."
"לא פשוט תפגוש אותי שם .."

נסעתי במונית …
הוא עצר לי שילמתי והלכתי לכיוון הצוק… ראיתי את המכונית של מתן כבר חונה שם …
התקרבתי מאחוריו …וחיבקתי אותו..
"חיימשלי …"
"אהבה שלי !!"
הוא הסתובב ונישק אותי …
התיישבנו על המכונית ליפני השימשה הקידמית …

"הכל בסדר ?.."
"לא…אני צריכה לספר לך משהו .."
ראיתי שמתן התחיל להילחץ ..
"אני שיקרתי לך .."
"בנוגע למה!?"
הדמעות החלו לרדת ..
"מתן אני בהריון .."
הוא שתק..
"תגיד משהו .."
"למה שיקרת לי!"?"
"כי פחדתי …לא רציתי להעמיס עלייך ..עם המשפחה.. עם המצב שיש עכשיו… זה לא בא בתקופה מתאימה.."
"אבל לברוח ולעשות כאילו הוא לא קיים לא יעזור לאף אחד!"
"די מתן ..בבקשה אל תכעס עליי.."
"אני לא כועס..אני מבולבל ואני מאוכזב.."
"אני מצטערת..אני לא ידעתי מה לעשות .."
הוא חיבק אותי ….
"אני איתך בהכל …אין לך מה לדאוג…"
הנהנתי בראשי ונישקתי אותו…
"מישהו יודע על זה ?.."
"אתה ואושרת …"
"אושרת?!"
"כן..אני לא ידעתי למי לספר.."
"לי אולי!?"
"די..מתן..היא כמו אמא שניה… "
"טוב טוב..אני מצטער אני מבין …"
"בואי מחר ..נלך לגניקולוג ונראה מה עושים ..נקבע תאריך להפלה…או נחשוב אם שומרים.."
"מפילים!"
"כבר החלטת?."
"אנחנו לא מוכנים …וגם המשפחה שלי לא מוכנה לתינוק.. אנחנו מפילים .."
הוא הנהן לחיוב…

נכנסו לרכב ונסענו לבית שלו …

-בוקר-
מנקודת מבטה של מיכאלה:
קמתי בבוקר התלבשתי בטייץ וסריג בורדו וירדתי למטה …
אכלתי ושתיתי …ומתן ירד מאורגן …
"הולכים ?.."
"הולכים…"

הנסיעה הייתה שקטה.. אף אחד לא דיבר…
נכנסו למשרד…
התיישבנו על הכיסאות …
"מיכאלה מזור"
האחות קראה לי …
נכנסו שנינו והתיישבנו מול הרופאה..
"שלום אני ד"ר אורית גרוסמן …"
"היי אני מיכאלה וזה מתן .."
"אתם נשואים .."
"לא..אנחנו חברים …"
"אוקי..בת כמה את..?"
"16 וחצי…"
"ואתה?."
"17 ו4 חודשים .."
"אוקי… כן?.אז בואו תספרו לי מה רצונכם .."
"אנחנו רוצים הפלה…אני נכנסתי להריון .. וזה היה במקרה.."
"אוקי…בואי תשכבי על המיטה ואני יבדוק אותך . אתה מתבקש לצאת.."

מתן יצא מהחדר …
אחרי כמה בדיקות לא נעימות ישבתי בכיסא…

"תיראי..אני מצטערת אבל זה מאוחר מידי…"
"מאוחר מידי!?"
"כן…את בהריון מתקדם מידי…אפשר רק עד 2 חודשיים להפיל את בחודש 3 …"
"אז מה האופציות?.!"
"אימוץ…או לשמור אותו .."
"אוקי ..תודה "
לחצתי את ידה…ויצאת החוצה …

הדמעות החלו לרדת …איזה טעות!איזה שטות!!
מתן הסתכל עליי…

"מתן..זה מאוחר מידי.."
"מה מאוחר מידי!?"
"אי אפשר להפיל אני בחודש שלישי .."
"אז מה עושים ?! "
"אני לא יודעת.."
הייתי חסרת אונים החיבוק של מתן הקיף אותי…לא ידעתי מה לעשות.
אבל בלב שלי ידעתי …
שהתינוק הזה ישאר שלנו …