"תני עוד מבט אחד" – פרק רביעי

פרק רביעי – בנים

הימים עברו, הקשר בין חן לרועי הלך והתהדק, ואני זעמתי עוד יותר. היא התחילה להבריז מהלימודים, ללבוש בגדים חשופים, חולצות בטן ומכנסיים קצרים! כעסתי עליה כל כך!
איך היא מסוגלת להשתנות כל כך? ועוד בשביל גבר?! הוא אמור לקבל אותה כמו שהיא, לא לשנות אותה.
סתם טיילתי לי בפארק, מהורהרת ומדוכאת. לא ידעתי מה לעשות.
מה יקרה שאמא ואבא יגלו על רועי? הם בטח יעיפו את חן מהבית!
והיא… היא אוהבת את הרועי הזה, לעזעזל.
מה היא כבר יכולה לאהוב בו? הוא מתנהג כמו פושטק!
ואז, מרחוק, ראיתי את חן ורועי יושבים על ספסל, קרובים מתמיד.
הם החזיקו ידיים והביטו אחד בעיניי השניה, נראים כל כך מאוהבים.
אט אט רועי קירב את ראשו אל חן, ואז הם פשוט… התנשקו.
ליבי בער, וכך גם פניי. כל כך כעסתי וכל כך התרגשתי בשביל חן, באותה השניה. הרגשתי שעכשיו היא גדלה והתבגרה, אבל גם פחדתי בשבילה.
זה לא מקובל אצלנו. זה לא אמור להיות כך.
הם התנתקו אחריי כמה שניות בודדות, כשפניה של חן דומות לעגבניה.
ואז… רועי כנראה ראה אותי, כי הוא קרץ לי מרחוק, ואז חן הסתובבה.
"טליה!" היא קראה מרחוק. אני עוד הייתי המומה שהחצוף הזה עוד בכלל קורץ לי!
"הו… היי!" נופפתי אליה כשחיוך מאולץ מרוח על פניי. עשיתי כאילו לא ראיתי כלום. הרגע הגעתי.
רועי חייך חיוך ממתיק סוד. הנחתי שהוא ראה שצפיתי בהם לפני, ושאני סתם משחקת את עצמי "לא יודעת".
"אה… אני אלך." חייכתי, הסתובבתי, וברחתי.
לעזאזל, היא בצרות.
ואז… גופי נחבט בגוף קשיח ושרירי.
נפלתי על הרצפה, והרמתי את מבטי אל מי שהפיל אותי.
גבר הנראה בן עשרים, אולי יותר. הוא היה מקועקע, והיה לו עגיל בגבה.
"תסתכלי לאן שאת הולכת!" הוא נהם בזעם, לחיי הוורידו, לא עניתי לו.
הוא גלגל את עיניו והמשיך ללכת.
בנים… מי מבין אותם בכלל?