"תני עוד מבט אחד" – פרק חמישי

פרק 5 – לא כזה נורא

הייתי בדרכי אל בית הספר הדתי בו אני לומדת, בית הספר לבנות.
שנאתי את בית הספר הזה.
כשמקבצים כארבע מאות בנות באותו המבנה, התוצאה היא הרסנית.
ריבים ללא הפסקה, מכות בהפסקות, נוראי מבחינתי.
שנאתי את הלימודים. ייחלתי שכל יום יגמר במהירות האפשרית.
"טליה!" לפתע שמעתי צעקה גברית מאחורי. הסתובבתי ופניתי להביט ברועי, מתנשף.
"מה אתה עושה כאן?!" צעקתי עליו, הוא גלגל את עיניו.
"לחן יש מחר יום הולדת," הוא התחיל להגיד, ואני הופתעתי מכך שהוא בכלל זוכר את תאריך יום ההולדת שלה,
"אני צריך שתעזרי לי, מה אני יכול לקנות לה?" שאל בשקט.
חייכתי חיוך קטן, הוא גלגל את עיניו,
"אל תעשי מזה יותר מדי." הפטיר, אך ראיתי את לחיו מקבלות גוון ורדרד.
הנהנתי, הבטתי מסביבי, וחייכתי,
"בוא נלך עכשיו," הצעתי, הוא היה נראה מופתע,
"את? תבריזי?" אמר, משועשע.
"זאת אחותי הקטנה," התחלתי להסביר,
"אני אעשה בשבילה הכל." חייכתי חיוך קטן. הוא הנהן, ראיתי הערצה בעיניו.
באותו הרגע הוא לא נראה לי כל כך נוראי. להפך, הוא היה נראה לי כנחמד.
אבל הנחתי שזה רק בגלל שהוא צריך ממני עזרה.
"בוא נלך."
~~~
"אז… יש לכם תמונות ביחד?" שאלתי את רועי, הסתובבנו בקניון עזריאלי וחיפשנו אטרקציות.
"כן, המון תמונות. היא אמרה שזה מלהיב אותה." הוא גחך, חייכתי,
"היא לא רגילה לטלפון משוכלל. ההורים שלנו לא מרשים לנו." משכתי בכתפיי ונכנסנו שנינו לחנות שבה מדפיסים תמונות על כל מיני דברים.
"זה מטופש." הוא מחה, הנהנתי,
"אני גם חושבת ככה, אני לא אוהבת את האנטי- חשמל שיש להורים שלנו. זה מוגזם." צחקתי, הוא צחק איתי,
"את בסך הכל לא כל כך נוראית, טליה." הוא חייך חיוך קטן, אני הסמקתי, למרות שניסיתי להסתיר זאת,
"גם אתה לא נוראי כל כך, רועי."