תני לי לשמור עליך – פרק 2
נכנסתי אל החדר, המיטה הזוגית עמדה באותו המקום, צמודה לקיר בצד שמאל. הארון הגדול השחור בצד שמאל. הארונית של המחשב עמדה בין הארון והמיטה, צמודה לקיר. מעליו היה החלון, עם הווילונות שאמי התעקשה לתלות כי טענה שזה נותן אווירה אחרת לחדר. התיישבתי על המיטה, היא הייתה מלאה באבק. נזכר כל מהעברתי כאן. מאז הילדות ועד לפני חמש שנים. לרגע הרגשתי חרטה, רציתי לברוח. כל הזכרונות העבירו בי צמרמורת רעה. אספתי את עצמי והתחלתי לעשות סדר, ניקיתי את הכל…את האבק, החלפתי סדינים, שטפתי את הריצפה ואת כל הבגדים סידרתי בארון. מצאתי תמונות וכמה מכתבים מהעבר. לא היה לי אומץ להסתכל עליהם. החבאתי אותם בתוך המגירה האחרונה.
אחרי שאני ואליאור סיימנו עם כל הניקיונות והסידור של הבית. התקלחתי ונשכבתי על המיטה, עצמתי את העיניים ושקעתי לשינה עמוקה.
"ונזכר בעיניה, על השנים שעברו בלעדיה", אליאור זימר בכל רם, העיר אותי לפני השעון המעורר. שונא שהוא עושה את זה. פקחתי את העיניים והתרוממתי לישיבה. העברתי את שתי ידיי על כל פניי וקמתי מהמיטה וצעדתי לעבר הארון. היום זה היום הראשון לבית ספר. י"ב שנה אחרונה. הוצאתי ג'ינס שחור וחולצה לבנה חלקה ובוקסר לבן. הנחתי על המיטה ונכנסתי להתקלח.
אחרי כל עיסוקי הבוקר, הכנתי לי כוס קפה שחור בלי סוכר, חזק שיעיר אותי. אליאור כבר סיים את הקפה שלו וישב וגלל הודעות בנייד שלו.
אחרי שסיימתי לשתות את הקפה, הרמתי את תיקי מהריצפה ותליתי על גבי.
"יאאלה בוא אחי שלא נאחר", הוא קם מהספה, נטל את תיקו מהריצפה ותלה על גבו.
נכנסנו לרכב והתחלנו לנסוע.
"אתה מוכן לפגוש את כולם אחרי חמש שנים?", הוא שאל ברצינות, רצה לדעת שלא אשתגע.
"כן, אני מוכן", אמרתי בעוד אני מרוכז בכביש.
פניתי בכיכר שמאלה והגענו לחניה של הבית ספר. חניתי ויצאנו.
הבטתי מסביבי, הכל חדש, הבית ספר חדש והמון פרצופים לא מוכרים, וחלקם מאוד מוכרים.
התקדמנו לעבר השער האפור ועל המעקה בכניסה ישבו כמה חברים שהיו מאוד טובים לפני שנעלמתי. חשבתי אם להגיד שלום או לשחק את עצמי שאני לא ראיתי אותם עכשיו ולהיכנס.
בחרתי באופציה השנייה.
אני ואליאור הגענו לשער ונכנסנו פנימה.
"יניר", שמעתי מישהו קורא בשמי. סובבתי את פניי לאחור, זה היה יוסי. החבר הכי טוב שלי. שלפני רגע התעלמתי ממנו.
"יוסי", אמרתי בחצי חיוך שכמעט בלתי נראה. הוא רץ לכיווני וחיבק אותי.
"אני לא מאמין, אתה באמת פה?", הוא שאל ופניו נראו שמחות לראות אותי.
"כן אחי, אני באמת פה", אמרתי ויוסי הביט באליאור.
"זה אליאור, בן דוד שלי", הצגתי אותו בפניי יוסי שמיד לחץ את ידו ונתן חיבוק קצר.
"יוסי", הוא אמר עמדנו ככה במבוכה של חמש שנים של חוסר התראות.
מה עושים במצב כזה?
"יאאלה בואו נכנס", יוסי אמר ונכנסנו לבית ספר.
בדרך הרבה אמרו לי שלום, חברים מאוד טובים מהעבר, שמחתי לראות את כולם. זה עשה לי טוב לראות אותם שוב, חשבתי שארגיש ההיפך.
אני ואליאור נכנסנו למשרד של המזכירה והיא שמה אותנו באותה הכיתה. י"ב שתיים. גם יוסי בי"ב שלוש.
יצאנו מהמשרד והלכנו לכיתה.
"בואנה, אתה מכיר פה כמעט את כולם", אליאור אמר בדיוק כשעלינו במדרגות לכיון הכיתה.
"כן", אמרתי ופיהקתי. הייתי עייף, לא ישנתי כל כך טוב, התהפכתי המון.
הגענו לכיתה, על הדלת הסגורה דבוקה מדבקה שעליה כתוב י"ב שלוש. פתחתי את הדלת ונכנסנו.
היו כמה תלמידים בודדים, שתי בנות ושלוש בנים.
אחת מהבנות הסתובבה לכיוון שלי ושל אליאור, הפנים האלה…מוכרות.
עינייה היו ירוקות בהירות ושיערה שחור כפחם. ממש יפה.
היא לא הפסיקה להביט בי בהלם, כאילו גם אני הייתי מוכר לה.
אני ואליאור התיישבנו שולחן על ידה. היא ליוותה אותי במבטה. עדיין הייתה מוכת הלם, בשוק לראות אותי. יכול להיות שהיא זיהתה אותי?איך יכול להיות ששכחתי אותה?היא יפה…יש לה פנים של מלאך ועיניים מלאות בתמימות מתוקה. מבטה היה טוב, רואים שהיא לא כמו כל הבנות הדוחות שמסתובבות כאן.
הצלצול נשמע בכל רחבי הבית ספר והכיתה החלה להתמלאות.
עוד כמה חבר'ה מהעבר באו ואמרו לי שלום. לא האמינו שחזרתי, אחרי חמש שנים.
המורה נכנסה, היא הייתה צעירה, נראית בת עשרים ושש. אליאור לא הפסיק להביט בה ואני גלגלתי את עיניי, כל מה שעובר לו בראש זה בנות.
המורה הציגה אותי ואת אליאור וכולם החלו לשרוק.
"שקט", היא צעקה וכולם השתתקו.
"אח…מה עשיתי שמגיע לי מורה כזאת כוסית?", אליאור לחש באוזני ודחפתי אותו ממני.
חולה נשים הבן אדם הזה.
העפתי מבט על אותה אחת שנראית לי מוכרת…היא הקשיבה למורה ושיחקה בשיערה.
היא לבשה חולצה לבנה, ג'ינס כחול צמוד. היא לא רזה אבל גם לא שמנה, היא עסיסית כזאת…כמו שאני אוהב. שונא בנות רזות.
היא הסיטה את מבטה לעבר שיערה ולאחר מכן אל עבר החלון. עניין אותי על מה היא חושבת.
אבל יותר עניין אותי לדעת למה היא כל כך מוכרת לי.
אחרי שעה של חפירות של המורה, הצלצול נשמע וכולם החלו לצעוק צעקות של שמחה ולצאת מהכיתה לאט לאט.
"אחי, אתה בא?", אליאור שאל כשראה שאני עדיין יושב.
"בוא נשאר בכיתה, אין לי כוח לצאת", אמרתי.
"אני הולך לשירותים ובא", הוא אמר והנהנתי בראשי.
הוא יצא ונשארתי לבד בכיתה. שקט, סוף סוף. כמה חיכיתי לו.
הדלת נפתחה ואותה אחת נכנסה לכיתה. היא הביטה בי במבט חטוף והתקדמה לעבר מקומה.
"היא הוציאה אוזניות מהתיק שלה ובאה ללכת.
"תגידי…", היא הסתובבה והביטה בי במבט מובך ומתוק.
"איך קוראים לך?", שאלתי אותה, הייתי חייב.
"אריאלה", היא אמרה והשם שלה לא אמר לי כלום.
"את ממש מוכרת לי", אמרתי לה.
"אני יודעת, היינו ביחד בכיתה לפני חמש שנים", היא אמרה וניסיתי להיזכר, להיזכר בה.
"איך זה שאני לא זוכר אותך?", שאלתי אותה בסקרנות רבה.
"כי הייתי שמנה בתקופה ההיא", היא אמרה ונזכרתי, נזכרתי שהייתי מציק לה ומעיר לה על המשקל.
היא חייכה חיוך קטן ויצאה מהכיתה. הייתי כזה מניאק. היא בטח שונאת אותי.
תגובות (1)
מושלם תמשיכי