תני לי לשמור עליך פרק 1
"יניר…אתה בטוח בזה?עדיין יש זמן להתחרט", אליאור אמר בזמן שנהג לכיוון נתניה. העיר שבה גדלתי. העיר שבא העברתי את רוב חיי. עם החברים וה…המשפחה שהייתה לי לפני שנרצחה על ידי פורצים מזדיינים שאם הייתי יודע מי אלה…אני בטוח שהייתי יושב על זה בכלא מאסר עולם. עד עכשיו לא הצלתי לפענח את אותו הערב. אולי כי אני מנסה להדחיק את היום הזה כמה שיותר.
"סע", אמרתי בשקט. הוא שתק והמשיך בנסיעה. כן…הגיע הזמן לחזור ולהמודד עם העבר…עם התמונות והפינות. הגענו לכניסה של נתניה. תחושה של נוסטלגיה עפפה בי. כלום לא השתנה בחמש שנים שלא הייתי כאן. הבתים נשארו אותם בתים אולי נפתחו כמה חנויות שלא זיהיתי אבל…הכל נראה אותו הדבר. אפילו האנשים…
אליאור חנה בחנייה של הבית…הבית שהיה שלי פעם. הבית שהכיל שני הורים אוהבים ושני אחים תאומים קטקטנים ורעשנים… לסתי התהדקה והתקשחה. נשמתי נעתקה והיום הארור רץ עכשיו בראשי. ראיתי כל פרט שהצלחתי להדחיק בחמש שנים האחרונות. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק.אליאור שתק ונתן לי את הזמן שלי. גם לו ש, אחרי הכל זאת הייתה המשפחה שלו. אבא שלו הוא אח של אמא שלי. הם היו קרובים מאוד אחד לשנייה וככה אני והוא התחברנו. כי כמעט בכל יום הוא היה בא אליי בילדות והתחברנו נורא. היום הוא הבן אדם היחיד שאני יכול לסמו עליו בעיניים עצומות. עברנו המון בבית ים…בפנימיה שאליו נזרקתי מיד לאחר המוות של הורי ואחיי. הוא הצטרף אליי לא רצה להשאיר אותי לבד. הוא היה לצידי לאורך כל הדרך הקשה שעברתי השינויים הקיצוניים שלי. של ההתנהגות שלי כפיי כולם. לא ראיתי אף אחד ממטר. עשיתי המון טעויות בתקופה שלי בפנימיה. המון דברים שעד היום אני מתחרט עליהם אבל…הם כבר קרו, אין מה לעשות יותר.
הרמתי את התיק השחור הגדול שלי שבתוכו היו כל הבגדים שלי והדברים שלי ותליתי אותו על גבי. הבטתי מסביבי וכלום לא השתנה, כאילו הזמן עצר כאן בנתניה.
אליאור תלה גם הוא את תיקו ונכנס איתי הביתה. הבטתי על כל המסביב, הצביטה בלב לא איחרה להגיע. נצבט לי הלב. הכאב שוב חזר וכל הזכרונות שוב חזרו.כל פרט ופרט, בלי לפספס אפילו אחד. אליאור שם את ידו על כתפי. לא הפסקתי לבחון אתהמטבח עם הארוניות הלבנות שאמי תמיד היתה אובססיבית שיישארו לבנות תמיד. והמקרר הכסוף והחדש שהספיקו לקנות לפני שמתו. ממש שבוע לפני…
הסלון המרווח והענק. עם קבוצת ספות יקרות במיוחד שהקיפו שולחן מעץ מלא כהה בצבע שחור. החדר אוכל גם היה גדול, עם שולחן ענק המכיל עשרה אנשים והתמונות שהיו תלויות בסלון, הן כבר היו מאובקות. חמש שנים ואף אחד לא העז להתקרב לכאן. כולם ידעו, ידעו מה הבית הזה עבר ופחדו לקנות אותו.
"אתה בטוח אחי?", הוא שוב שאל, ראה שקפאתי ולא זזתי מהכניסהשל הבית. הנהנתי בראשי והתחלתילצעוד לעבר החדר…
אשמח לתגובות:)
תגובות (3)
מושלם תמשיכייי
כנ"ל
ממש נסחפתי לזה
ווואו תודה רבה לשתיכן!
אתן ריגשתן אותי ואני מעריכה זאת המון:)