תנו לגדול בשקט פרק ~14~

ראיתי את אמא שלי לאט לאט הולכת ומיטשטשת . ופתאום מסך שחור ,התעלפתי .

הרגשתי משהו קר נשפך לי על הפנים ,התעוררתי .
'מה קרה ?" שאלתי ,לא הבנתי למה יוגב עדינה ואמא שלי על הפרצוף שלי ,ואני שוכבת על הריצפה ,
ואז נזכרתי באביעד ,ורגע לפני שהתעלפתי שוב ,שמעתי את יוגב
"את בסדר ?!" הוא אמר בקול לחוץ
"אני חושבת " עניתי מבולבלת
הם עזרו לי לקום והושיבו אותי על הספה , כוס מים הושטה לעברי. הרגשתי מסוחררת ,הרגשתי רגשיי אשמה .
לגמתי לאט לאט מהמים ,בידים רועדות
יוגב ישב ליידי וניסה להרגיע אותי ,מאיה הסתכלה עלי ,מתוסכלת לא מבינה מה קורה
אמא הלכה לענות לטלפון מעצבן .
"אל תדאגי ,הכול יהיה בסדר " יוגב אמר ונתן לי חיבוק
לא ידעתי מה לחשוב ,הדבר היחיד שרציתי באותו רגע ,זה את אביעד ,כאן ,ליידי ,שיגידו לי שזה בדיחה !

"אוקי אני אמסור לה " אמרה אמא וניתקה את הטלפון .
"אלה היו ההורים של אביעד ," היא התחילה לומר והתיישבה לידי .
"הם אמרו שאביעד נמצא בבית חולים הדסה ,אפשר לבוא לראות אותו,אבל הוא מחוסר הכרה "
בלי לחשוב פעמיים ,יצאתי החוצה ,טורקת אחריי את הדלת .
היה קר בחוץ ,הצטערתי שלא לקחתי חולצה ארוכה . רצתי כל הדרך לבית חולים ,לא מסתכלת בכבישים לא כלום ,באותו
רגע עיניין אותי רק לראות את אביעד .
נכנסתי בשער ,השומר המעצבן לא נתן לי להכנס ,בסוף המצאתי משהו ונכנסתי ,למחלקת טיפול נמרץ ,ריח של פלסטיק
התפלח לי לאף .
"שלום מור " אמרה לי אישה חביבה ,עם שיער מתולתל בול כמו של אביעד ,הבנתי שזאת אמא שלו
"היי" אמרתי,בקושי נושמת "איפה הוא ?"
"בואי נראה לך ." היא אמרה והתחילה ללכת
הלכתי אחריה ,בדרך הצצתי לחדרים של אנשים ,הם לא היו במצב טוב
נכנסו לאיזה חדר עם מלא וילונות ,היא פתחה את אחד הווילונות ,ואז ראיתי אותו
הוא שכב עם עיניים עצומות ,מכונת נשימה מחוברת לו לאף ,מכוסה בשמיכה כמעט עד הסנטר רק הידים בחוץ ,גבס על ידו
הסתכלתי עליו ,על אביעד שלי ,והחזקתי לו את היד הבריאה.
אמא של אביעד ייצאה ,והשאירה אותנו לבד
"אתה חזק ,אתה תצא מזה " אמרתי בקול צרוד
"אתה לא יכול ללכת " כמעט בכיתי "אתה שלי "
"כמו שהיום ,הבאתי לך מזל במשחק ,ככה גם עכשיו יהיה לך מזל "הבטחתי לו
אביעד לא זז ,הוא עדיין רדום
אם לא הייתי הולכת לעשות את הסיבוב המטופש הזה ,זה לא היה קורה ,למה ? למה ? למה ?
זה לא מגיע לו
דמעה נפלה על אביעד ,ואז הכול הטשטש ,הבנתי שאני בוכה
חיבקתי אותו ,ולא רציתי לעזוב אותו ,רציתי להישאר איתו לתמיד .אם ייקחו אותו ,שייקחו גם אותי
אבל לא ייקחו אותו עוד מעט הוא יתעורר נכון ?
מלא מחשבות הציפו אותי ,מישהו הסיט את הווילון ,זאת שוב הייתה אמא של אביעד
"זה קשה לכולנו " היא אמרה והסתכלה על העיניים האדומות שלי
לא עניתי
"כמה חברים של אביעד הגיעו ,חושבת שתוכלי להתמודד ?"
הנהנתי ,לא שיש לי ברירה
הם נכנסו ,כולם מהקבוצת כדורגל שלו ,זיהיתי אותם מהיום ,כנראה שגם הם אותי
אחריהם נכנס תומר .
תומר ?! כבר לא הופתעתי …
הלכתי והתיישבתי בצד ,אחרי כמה דקות ,תומר ניגש אליי
"קשה לך?" הוא שאל
"מאוד" עניתי ושוב דימעה נפלה מעיניי
הוא לא אמר כלום ,רק הסתכל עלי בעיניים כחולות גדולות ובורקות
" שקשה לך,גם לי קשה " הוא ענה "בואי קצת החוצה ,תני להם גם להיות לבד" הוא אמר
יצאתי החוצה ,עם תומר ,הבן אדם האחרון שהייתי מצפה להיות איתו כרגע
התיישבנו על כסאות מחוץ לחדר .
"קשה לי תומר ,באמת קשה לי ,למה תמיד קורים לי כאלה דברים ,מה עשיתי ???! " אמרתי לו והתחלתי לבכות
"את לא עשית כלום זאת לא אשמתך " הוא אמר ,מנסה להרגיע אותי .
"זאת כן" אמרתי מתייפחת ,"אסור לאנשים להיות בקרבתי "
"שטויות !" הוא אמר
לפתע הוא קם ,ונתן לי חיבוק ,חיבוק ,זה מה שהיתיי כל כך צריכה עכשיו .
חיבקתי אותו חזק ,שלא יעזוב ,ומרטיבה לו את החולצה בדמעות מלוחות
מקווה שזה רק חלום רע ואני עוד שנייה מתועררת .
נכנסו חזרה לחדר ,החברים של אביעד עזבו ,היה מאוחר ואני גם הייתי צריכה ללכת . למרות שלא רציתי
באתי להיפרד מאביעד ,נותנת לו נשיקה על הלחי ,עם ברכת "לילה טוב "
ויצאתי
"אני אלווה אותך" אמר תומר ומחזיק לי את היד
כל הדרך חשבתי ,
דווקא האנשים שאני הכי אוהבת ,דווקא הם נפגעו בתאונת דרכים .?!

הגענו הבייתה ונפרדתי מתומר ,מודה לו על כל מה שעשה למעני היום . הוא לא אמר כלום
רק הסתכל עליי במבט שאני אוהבת ,התמים הזה ,ונפרד ממני לשלום
נכנסתי הבייתה כולם ישנים ,
עליתי לחדר טורקת את הדלת מאחוריי ,ומרשה לעצמי לפרוק הכול לתוך הכרית.