תנו לגדול בשקט ~פרק 46~

תומר נכנס ונעמד ממולי ,הוא הוריד לאט לאט את האקדח
"תומר" אמרתי בקול חנוק ומוצף בדמעות "אתה פה" התקדמתי כדי להתקרב אליו ולחבק אותו ,
אבל הוא נרתע ממני
"מה קרה ?" שאלתי
הוא התרחק ממני ,והלך לכיוון האיש לפני כמה שניות עמד לידי "אתה לא זז לשום מקום" אמר תומר
האיש ,ששמו התברר לי 'ראובן' ,הרים ידיים -לסימן הכנעה ,תומר קשר לו את היידיים ,והוציא לו מהכיס את המעטפה שלי ,איך הוא ידע ?
הוא התקרב אלי והגיש לי אותה .
"באתי" הוא אמר וחייך " הבטחתי שלא יקרה לך כלום" הוא אמר בחיוך מאולץ
החזקתי את המעטפה בידיים רועדות .
תומר נתן מכה לראובן ,והוא השתטח על הקש ,והתעלף.
פתחתי את המעטפה בעדינות,נכתב עליה בכתב מסודר 'למור'
הוצאתי פתק מתוכה ,תומר הביט עליי בסקרנות
"אני אשאיר אותך לבד " הוא אמר ויצא
נשארתי לבד עם האיש המעולף ,התיישבתי על אחד מעירמות הקש ,והתחלתי לקרוא :
"מורי יפה שלי ,
קרוב לוודא שכאשר תקראי את המכתב הזה ,אני כבר לא אהיה בין החיים,אני רק רוצה שתדעי ,אני אוהב אותך,ותמיד אוהב אותך ,ושום דבר שבעולם לא יוכל לשנות זאת.
אני מצטער שזה יוצא ככה ,אבל את חייבת להבין ,שיש מישהו שיותר טוב לך ממני ,ואני רק רוצה שיהיה לך טוב ,גם אם לי לא הכי טוב .
אני רוצה שתמיד תיהיי מאושרת ,ותמיד תיהי שמחה ,כי אני תמיד אהיה איתך ,תמיד.
אני יודע שזהו הזמן שלי ללכת ,שזהו הזמן שלי ,אולי את תכעסי עלי בהתחלה ,אבל אחר -כך תביני את הסיבה שלי ,ואז אולי ,תמצאי מקום לסלוח לי .
אני אוהב אותך ,ותמיד אוהב אותך ,אל תחשבי שאת עשית משהו שגרם לי ללכת ,כי כמו שאני מכיר את הלב הטוב שלך ,
את תאשימי את עצמך ,אז הנה אני כותב לך פה במפורש ,אני מתאבד כי זה מה שיהיה טוב,לא רק לך ,גם לי . זאת השעה שלי ,אני תמיד אסתכל עלייך ,ולעולם ,לא אשכח איזה בן אדם מדהים פגשתי .
אני אוהב אותך מורוש שלי
אביעד.

אחרי שסיימתי לקרוא את המכתב ,לפחות חמישה פעמיים ,הדמעות התחילו לזלוג מעיניי ,הצמדתי את המכתב קרוב קרוב ללייביי
"גם אני לא אשכח אותך." אמרתי בשקט "לעולם"