תנו לגדול בשקט ~פרקים 42+43 ~

הייתה שתיקה ארוכה ,תומר הסתכל עלינו ,או לפחות ניסה ,ודיבר .
"לפני כמה חודשים.." הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך "ראיתי את שתי האנשים האלו ,הם היו לי כל כך מוכרים,
שהחלטתי שאני חייב לברר את העניין" .הוא אמר ,חיכה טיפה והמשיך "נפגשתי איתם לא מזמן באחת הגינות
שפה קרוב ,ודיברתי איתם.אנשים טובים הם ממש לא." הוא אמר והסתכל עלי ועל רומי
"האנשים האלה הם עברינים מדרגה ראשונה ,כל מה שהם עושים זה פשע ופשע ,הם אולי לא זוכרים אותי ,
אבל אני לא יכול לשכוח אותם." הוא אמר ,ומבט של עצב חדר לעיניו.
"למה?" שאלתי "מה הם עשו ?"
"בואי נגיד שממש לא דברים טובים ושמחים" הוא אמר
"על מה דיברתם ? " שאלה לפתע רומי
תומר זז באי נוחות במקומו ,ניכר היה שהוא לא ממש רוצה לשתף אותנו בדבריו ,מה הוא מסתיר ?
הסתכלתי עמוק עמוק לתוך עיניו של תומר,וניסיתי לקרוא את זה בעיניים שלו ,הוא התחמק מהמבט שלי ,
ורק זז יותר באי נוחות.
הסתכלתי בתיאבון על צלחת האורז שעמדה לרשותנו.אפילו שזה לא היה נראה הכי מבושל בעולם ,הייתי כל כך רעבה ,עד שזה כבר לא היה אכפת לי,רק רציתי משהו אכיל ,משהו שירגיע את הבטן המעצבנת והרעשנית שלי ,פינטזתי על צ'יפס ,הצ'יפס הפריך הזה שרך מבפנים וקשה מבחוץ ,הטעים שאמא תמיד מכינה לי ,עם קצת מלח וקטשופ ,יכולתי ממש להרגיש את הצ'יפס על קצה הלשון שלי ,ואת גרגרי המלח ,
ממש הרחתי אותו ,כל כך רציתי צ'יפס.
"מה העניין ?" שאל תומר ,והסתכל עלי במבט מוזר .
רק עכשיו קלטתי שאני עם חצי לשון בחוץ ,מלקקת את השפתיים אחרי הצ'יפס הדמיוני.
"סתם ..חשבתי על צ'יפס" אמרתי מבוישת
תומר צחק ,"אני מבטיח לך שאני אוציא אותך מכאן "
חייכתי אליו .אני מקווה ,ממש מקווה שנצא מכאן בקרוב ..
**
התעוררתי למשמע רעשים שבאו מכיוון אוזן ימין שלי ..רשרושים מוזרים כאלו,
פקחתי לאט לאט את עיניי ,בהתחלה ,לא הבנתי איפה אני נמצאת .הרגשתי נשימות חמות על עורפי ,
זאת הייתה רומי שנשענה על כתפי ונרדמה .כנראה אני נרדמתי מיד אחריה .
ונזכרתי באנשים עם המסכות ,ובתומר ,תומר שנמצא ממש ליידי ,קשור איתי באותו חבל .
"אוי אני מצטער" אמר תומר "הערתי אותך ?"
"לא זה בסדר" אמרתי
"אני מנסה לחשוב איך להוציא אותנו מכאן" הוא אמר וניסה להצביע על סכין מטבח שעמדה לא רחוק מאיתנו
הופתעתי לגילוי הסכין
"זאת ההזדמנות שלנו !" כמעט צרחתי משמחה
"ששש ." הוא אמר "שלא תעירי את רומי"
"זאת ההזדמנות שלנו" אמרתי הפעם יותר בשקט
"כן" הוא אמר וחייך "השאלה היא איך נגיע אליה"
עיקמתי את פרצופי ,וניסיתי לחשוב ,הסכין שתי מטר לידי ,תומר ורומי קשורי אלי בחבל ,ואנחנו יושבים עם הגב אחד לשני ,איך למען כל הפומפות נגיע לסכין ?!
"היי היי ,תרגיעי שם עם המחשבות ,עוד מעט יצא לך עשן מהאוזניים" אמר תומר בציניות
חייכתי .כן לפעמים יתר מחשבות יכולות להוציא אותי מדעתי
תומר חייך אליי חזרה ,והגומה שאני כל כך אוהבת ,ביצבצה מהלחי שלו ,לפעמים אני אוהבת להצחיק אותו רק כדי לראות את הגומה הזאת ,וגם החיוך הזה שלו ,כל כך יפה .
אני באמת מתחילה להתאהב בתומר מחדש ?
"אתה יודע" התחלתי להגיד לו "הגעתי למסקנה שאני יודעת עליך ממש קצת" אמרתי
"מה זאת אומרת ?" הוא שאל
"אני בקושי יודעת עלייך דברים "
הוא צחקק "מה את רוצה לדעת ?"
"מאיפה אנחנו מכירים?" שאלתי
יכולתי להרגיש שהוא נע בחוסר נוחות במקומו ,טוב נו זה כי הוא היה מחובר אליי
"את זה את תגלי לבד" הוא אמר ,וקולו נהפך להיות רציני
"אני לא אגלה אם לא תיתן לי רמז" אמרתי לו
"את כן ,את לא יכולה לשכוח את זה." הוא אמר
"עובדה ששכחתי " אמרתי לו
"את לא שכחת ,את פשוט צריכה להיזכר" הוא אמר
"האנשים האלה עם המסכות ."התחלתי להגיד "עדיין לא אמרת מאיפה אתה מכיר אותם"
"אני מכיר אותם מפעם " הוא אמר קצרות
"מה זאת אומרת מפעם ?" שאלתי ולא וויתרתי
"מלפני הרבה זמן ." הוא ענה בסבלנות
"ואז פגשת אותם שוב לפני כמה חודשים ?"
"כן" הוא ענה
"מה הם עשו לך ?" שאלתי ,הייתי חייבת לעשות לי סדר בראש ,ולקבל תשובות על הכול.
"הרגו את אמא שלי." הוא אמר בעצב.