תנו לגדול בשקט ~פרק 41~

תומר הסתכל עלינו ,מבט של חרדה בעיניו .
מה הולך פה ?
האנשים עם המסכות סימנו לנו להתיישב ,
אחרי שלא ממש הקשבנו להם ,הם הושיבו אותנו יחד ,וקשרו אותנו יחד
בידיים וברגליים .,כיסו לנו את העיניים ,מה הולך פה ?!!?
"מה אתם רוצים ? איפה גבי ?" שאל תומר בקול מאיים
שמעתי את הנשימות הכבדות של רומי לידי .
"ילד ,אל תתעסק איתנו." אמר אחד מהאנשים ,לא ממש ראיתי משהו.
"איפה ,גבי ?!" שאל תומר בקול יותר חזק
איש לא ענה ,ושמענו טריקת דלת ,כנראה האנשים יצאו .נותרנו שלושתינו
"מה קורה פה ?" שאלתי בפחד
"אל תדאגי מורוש "ניסה תומר להרגיע אותי "אנחנו נצא מכאן"
"מה הם רוצים ?" שאלתי בקול מפוחד
"אני לא יודע " אמר תומר
"אני פוחדת מור" אמרה רומי ליידי
"גם אני " אמרתי לה וניסיתי לתת לה משהו כמו חיבוק
"תומר מה נעשה ?" שאלתי בפחד ,מנסה להתקרב לתומר ,אך ללא הצלחה
היינו קשורים כל כך חזק ,שלא הצלחתי לזוז .הידיים כאבו לי מאחוריי הגב ,והריצפה הייתה כל כך קרה .
לא ראיתי כלום ,רציתי לראות את תומר ,שירגיע אותי ,רציתי לחזור הביתה .
בשביל מה בכלל באנו לפה ?! אני והרעיונות המטופשים שלי ..
השענתי את ראשי על כתפו של תומר ,"אני מצטערת" אמרתי לפתע בקול רועד
"על מה ?" שאלה רומי
"שהבאתי אתכם לכאן"
"אוי מור" אמרה רומי "זאת לא אשמתך"
"זאת כן" מלמלתי בשקט .אבל כנראה שאף אחד כבר לא שמע

**
שמעתי קולות ,הם הלכו והתקרבו אלינו .שמעתי דלת נפתחת
מישהו בעט בי "קומו !" הוא צרח
"אל תבעט בה !" צרח תומר
"תשתוק" אמר הקול ובעט בתומר .
מישהו הסיר לי את כיסויי העיניים .בבת אחת אור המנורה חדר לעיניי
היינו בחדר צוות של החנות של גבי .
האנשים היו עכשיו בלי המסכות השחורות ,הם היו שניים ,אחד מהם גבוה ורזה ,עם מלא זיפים על פניו .
השני היה שרירי ונמוך זקנקן ביצבץ לו מהסנטר .משום מה הוא היה מוכר לי
צלקת גדולה הייתה על מצחו . הם גרמו לי לתחושת בחילה .
"הבאנו לכם אוכל" אמר האיש השרירי ,והגיש לנו בזלזול צלחת עם אורז
"תאכלו .אנחנו צריכים אתכם." אמר האיש .והם יצאו מהחדר.
תומר הסתכל עלי ,ומבט של רחמים בעיניו . "אל תאכלו את זה" הוא פקד
רעש נשמע מהבטן שלי "למה ?"
"הם שמו בזה כל מיני חומרים" אמר תומר .
"איך אתה יודע ?" שאלה רומי
הייתה שתיקה ארוכה ,לבסוף תומר השתעל ,והסתכל עליי בחשש "אני מכיר את האנשים האלו."