תנו לגדול בשקט ~פרק 34 ~

"מור !!" תומר צעק "מור את חייה !!" הוא אמר בבכי
הוא ליטף לה את הלחי ,היא לא אמרה מילה ,היא נראתה כאילו התעוררה מחלום ארוך
"אני כל כך פחדתי שתלכי לי !" הוא אמר בקול שבור
"ידעתי שאת חזקה"
מור לא אמרה מילה ,ורק הסתכלה עליו בעיניה הירוקות .
תומר בכה ,ובכה,אך הפעם אלה היו דמעות של אושר ,של תקווה ,
הרופא נככנס במהירות לחדר ,מזיז את תומר לצד ,מחבר למור בחזרה את מכונת ההנשמה ,
נשמעו ממנה רעשים ,הוא ראה איך לאט לאט המד עלה ועלה . מסמן את התעוררתו של מור בחזרה לחיים
מור חיה ! היא חיה !!!
הוציאו את תומר מהחדר ,כולם מבחוץ הסתכלו עליו . דליה ,רומי,יוגב,גיא ועדי .
ואז הוא צרח "היא חייייייייייייייייייייייייייייייה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
בהתחלה הם הסתכלו על תומר כאילו הוא השתגע ,מה מור חיה ? רק לפני כמה שעות הרופאים קבעו את מותה .
אבל הוא היה כל כך מאושר ,וכל כך רציני
כולם הפנו את מבטם אל תומר שעמד מאושר בפתח החדר ,וצורח "היא חייה ,היא חייה"
דליה התקרבה אליו.היא ניסתה להרגיע אותו ,היא לא באמת האמינה לו ..יכול להיות שהוא הוזה
אבל אז יצא רופא מחוייך מן החדר
"הילדה שלך יצאה מכלל סכנה" הוא אמר וחייך חיוך גדול "קרה לכם פה נס גדול"
בשנייה דמעות העצב התחלפו בדמעות של שמחה ,כל מי שהיה באותו החדר התחיל לצחוק ,לחייך ,מישהו בא והעיר להם
את החושך .מור חזרה ,מור חייה !!
כולם היו מאושרים ,קרה נס .
"אמרתי לכם שתפילות עוזרות" אמר יוגב וחייך . רומי חיבקה אותו
"אני באמת ראיתי אותה ." אמר תומר "אני .." הוא אמר בקול שבור "אני ידעתי שהיא לא תלך"
דליה חיבקה אותו ,היא הייתה כל כך שמחה ,המצב רוח שלה השתנה מהקצה אל הקצה ,מההעצב אל השמחה
"מתי נוכל לראות אותה ?" אמרה רומי ודמעות של אושר ושמחה בעינייה
"אני מקווה שבקרוב" אמר יוגב וחיבק אותה .אחותו חזרה !! היא באמת חזרה !
רופא יצא מן החדר ,והפעם עם בשורה משמחת
"היא התעוררה" הוא אמר "אבל אל תפתיעו אותה בבת אחת .היא עדיין לא בהכרה מלאה"
הוא אמר וחייך . סימן לדליה להיכנס לחדר.
דליה קמה מהכיסא ,חייכה חיוך קצר ,ונכנסה במהירות אל החדר של מור ,והיא ראתה את מור
היא שכבה עינייה עצומות ,אבל היא נושמת וחייה .
השיער שלה היה מפוזר על הכרית ,היא נראתה כל כך שלווה .
דליה החזיקה לה את היד ,חזק חזק ."אל תעזבי אותנו יותר" היא מלמה
מור ישנה ,בטח עברו עליה דברים קשים ..מצפה לה שיקום ארוך .דליה חשבה לעצמה
היא תצטרך לשמור על הילדים שלה מכל משמר ,היא לא יכולה לתת להם שוב ככה ללכת.

תומר ישב על הכיסא ,והמתין שדליה תצא ,שיספרו לו איך מור מרגישה ,אם היא בסדר,אם היא צריכה מישהו
הוא כל כך דאג לה ,הוא עוד שנייה היה פורץ את החדר ,רק כדי לראות שמור שלו בסדר .
שהיא נושמת ,שהוא לא חלם את זה .שהיא באמת התעוררה .
המבט שלה היה חקוק בזכרונו כל כך טוב,אבל הוא היה יפה מידי מכדי להיות אמיתי
הוא פחד שאולי הוא חולם .. אולי זה לא אמיתי ?
הוא צבט את עצמו
"אוווצ' .." הוא סינן בכעס .לא הוא לא חולם.
הזמן עבר והוא רק חיכה שהוא יוכל להיכנס למור ,לראות שהכול בסדר שם בפנים ,שלא תלך לו שוב

דליה יצאה מן החדר ,וחיוך ענקי מרוח על פניה .היא לא אמרה מילה ,ורק בכתה מאושר בשקט בצד
היא כל כך שמחה .
תומר נכנס לחדר ,וליבו פעם בחוזקה ,הוא נכנס והתיישב בכיסא ליד המיטה שלה ,
הוא התקרב אליה והריח את הריח שלה ,ריח כל כך טוב .
הוא החזיק לה את הלחי ,והסתכל עליה ,היא ישנה ,כל כך שלווה בשנתה . לא מודעת למה שהיה
פה בחוץ לפני כמה שעות.
הוא הסתכל עליה ,וראה את הנשימות שלה ,עולות ויורדות לפי הקצב.
הוא כל כך שמח לראות אותה עושה פעולה פשוטה, כמו לנשום.
הוא ראה שהיא לאט לאט פותחת את עינייה ,ומביטה עליו.
הוא חייך אליה
היא הסתכלה עליו ,
"מור אני כל כך התגעגעתי אלייך ,אני לא יודע מה הייתי עושה לעצמי אם.." הוא גמגם "אם היית הולכת"
היא הסתכלה עליו לא מבינה איפה היא ומה הולך פה
"אני מתגעגע לשמוע את הקול שלך" הוא אמר בקול עצוב
"מי אתה ?!" היא שאלה ,והסתכלה על תומר.