תנו לגדול בשקט ~פרק 32~

"נו אני לא יכול יותר" אמר תומר והניח את הסידור על שולחן שהיה לידו
"הלחץ הזה גומר אותי"
"לא רק אותך תומר" אמרה רומי ונישקה את הסידור "אלה שעות קשות לכולנו"
"אני לא מבין ..איך זה קרה איך ?! " אמר תומר בקול קלוש "אני לא מאמין שזה קורה לי"
"מאיה יודעת על כל זה ?" רומי שאלה
"לא" אמר יוגב "היא רק יודעת שמור לא מרגישה טוב והיא בבית חולים"
"עדיף שהיא לא תדע" אמרה רומי
"למה אני לא יכול להיות שם במקומה ?!" אמר תומר "זה לא מגיע לה".
"תומר נסה להירגע" אמרה רומי
"אני לא יכול"
"אני מבין אותך" אמר יוגב "אבל אתה מבין ,זה לא יעזור אם נבכה פה ונשאל למה זה קרה ,ועד כמה זה לא פר ,
אנחנו נתמודד עם המצב ,ובעזרת ה' אחותי תצא מזה ,אני מאמין בה."
תומר רק הסתכל על הריצפה ולא אמר מילה
"בוא תומר נלך לסיבוב" אמרה רומי והסתכלה על יוגב ,הוא הנהן ,והם התרחקו משם .
"בוא נתאוורר קצת בחוץ" הציעה רומי ,הם ירדו במעלית ,אל עבר היציאה ,
בחוץ היה קריר ,ערב .. מהבוקר הם כאן . איך הם לא ישתגעו ?
"אתה יודע .." אמרה רומי "הגעתי לתובנה עמוקה"
"מה התובנה שלך ?" שאל תומר
"אתה אף פעם לא יכול לדעת מה יקרה מחר ,אם תחיה או.."היא בעלה את רוקה "תמות..החיים כל כך מסתוריים"
"אני חושב שזה כל העניין פה ,לא ? לחיות את היום כאילו אין מחר" הוא ציטט את המשפט המוכר
"כןן" אמרה רומי בהסכמה "זה כל כך נכון תומר ."
הם התיישבו על אחד הספסלים שמחוץ לבית החולים ,מתרחקים מכל ההמולה שבפנים
"מה כבר עשינו בחיים שלנו ?" שאלה לפתע רומי "במה יש לנו להתגאות בו ? תן לי דבר אחד"
שתיקה ארוכה
"בכלום" אמר תומר בקול צרוד
"זה..כל כך עצוב" אמרה רומי "אנחנו חייבים לעשות משהו עם החיים שלנו" היא אמרה וצחקקה
"הם כל כך ..משעממים . כלום כלום לא עשיתי שאני יכולה להתגאות בו !"
"'אוי רומי ,כל החיים עוד לפנייך ," אמר תומר
"זהו שלא" היא אמרה "מי יודע מתי יגיע הסוף ?"
"כן ,יש בזה משהו" הוא הסכים .
שתיהם נמנעו מלדבר על מור ,הנושא היה כל כך עצוב ,אבל אם זאת ,הם כל כך רצו לדבר על זה .לשחרר קצת מהלחץ
"מתחיל להיות קריר" אמרה רומי
"ירושלים ..מה את מצפה ?" הוא אמר וחייך .גומה ביצבצה מהלחי שלו
"הלוואי שמור הייתה כאן." שברה רומי את השתיקה
תומר לא אמר מילה ורק נאנח .
"רוצה לחזור ?" שאל תומר
"'לא ,יותר טוב פה מאשר במחלקה ,קצת להשתחרר."
"אוקי"
"אני רואה שאתה עובד על עצמך !" שיבחה אותו רומי "יפה" היא חייכה
תומר חייך חיוך מאולצץ ,והמשיך לחשוב על מור
"אני מתגעגע אליה" אמר תומר "אני מצטער.." הוא אמר והתחיל להחנק מדמעות
"מצטער שמה תומר ?" שאלה רומי
"מצטער שלא דיברתי איתה מוקדם יותר" הוא אמר
"על מה ?" שאלה רומי
שתיקה ארוכה
"בואי נחזור" אמר תומר והם קמו מהספסל .
מתקדמים אל עבר המעליות .
"תלחץ בבקשה ,קומה 4 אמרה רומי"
תומר לחץ על המתג ,והם התחילו לעלות במעלית השקופה ,הוא נזכר איך שפעם מור פחדה ממעליות שקופות .
"על מה היית צריך לספר לה ?" שאלה רומי ולא הרפתה
"זה לא משנה" אמר תומר
"זה כן" אמרה רומי "לפחות תגיד לי " .הם יצאו מהמעלית וצעדו אל עבר המסדרון
שתיקה.
"טוב תספר לי שתיהיה מוכן" היא אמרה וחייכה
"אני מכיר את מור ממזמן" אמר תומר לבסוף
"מזאת אומרת ?"
"מאז שהיינו קטנים" אמר תומר
"מה ? מזאת אומרת ? איך מור לא אמרה לי אף פעם ?"שאלה רומי מופתעת
"היא לא זוכרת את זה." אמר תומר בעצב "אבל חשוב שגם לא תגידי לה כלום".
"מאיפה אתם מכירים תומר ?"שאלה רומי ,ומבט מופתע נבע מפנייה.