תנו לגדול בשקט ~פרק 29~

זה ..זה לא יכול להיות שאביעד חיי .הרי הרי אני הייתי בהלוויה שלו נכון ? איך זה יכול להיות שהוא חי ?
לא זה לא יכול להיות. אני צריכה להפסיק לקפוץ למסקנות כל כך מהר ..
"מור אביעד לא חיי" היא אמרה לבסוף
"אז מה זאת אומרת לא מת מתאונת דרכים ?"שאלתי שחזר לי הקול
"מור" אמרה רומי והסתכלה עליי "אביעד התאבד".

"מה..?" אמרתי מתנשפת "מה זאת אומרת אביעד התאבד ?"אמרתי רועדת
התחלתי להשתנק ,איבדתי שיווי משקל והתחלתי לראות מטושטש
לא זה לא קורה לי ,אני חזקה .
"הכול בסדר ?" שאלה רומי לאחר שהתחלתי לרעוד
"כןןן.." עניתי בגמגום
ראיתי את רומי פעמיים ,מה קורה לי
לא הרגשתי את הרגליים שלי ,אבדה לי כל תחושה בגווף
"אחווווווווווווווווווווווווווווווות" שמעתי את רומי צורחת "אחוות !!!"'
למה הכול נשמע כל כך חזק ? איפה אני ?
"מה קרה ?" שמעתי את תומר
"אני חושבת שהיא איבדה את ההכרה " אמרה רומי בלחץ
"לא !!" אמר תומר בקול שבור " לא מור לא "!!
הוא עירסל אותי בזרעותיו "את לא הולכת לי שוב" הוא אמר בבקול שבור
"את שומעת אותי ?" הוא שאל בקול מלא תקווה
למה הכול פה כל כך חזק? למה אני לא מצליחה לדבר ? רציתי להגיד לו שאני שומעת אותו
אבל אני לא מצליחה !! מה קורה לי ?!
"מור" אמר הקול שכבר הלך והתמעמם "אני אוהב אותך"
דמעה נפלה על פניי .הרגשתי איך לאט לאט אני הולכת ושוקעת בשינה עמוקה עמוקה .
__

הכול מסביבי היה לבן ,חלל ריק צבוע בלבן
איש בחליפה לבנה ניגש אליי
"שלום מור" הוא קידם את פניי
"שלום" אמרתי לאיש הזר
"אני רואה שהגעת אלינו מוקדם" הוא אמר וחייך
"איפה אני ?" שאלתי
"במקום מיוחד" אמר האיש במבט מסתוריי ונעלם
התיישבתי על הריצפה ,שגם היא הייתה לבנה וחיכיתי לאיש עם החליפה שיחזור
"שלום" אמר לי קול
"אלוהים ?" שאלתי
"לא ,עדיין לא " ענה הקול
"מי זה ?"
"אביעד"
"אביעד?" שאלתי ,כבר לא מופתעת
"כן" הוא ענה
"אביעד איפה אנחנו ??"
האיש עם החליפה הופיע מחדש
"מור ,הגענו להחלטה" אמר האיש
"איזה החלטה ?" שאלתי "איפה אני בכלל ?"
"את לא צריכה לדעת " אמר אביעד בקול מרגיע .הוא גם לבש חליפה לבנה
"מי זה האיש הזה ?" שאלתי את אביעד
"זה איש טוב אל תדאגי" אמר אביעד "פשוט תקשיבי לו ותיהיי בסדר"
הנהנתי
"עכשיו אני יכול לדבר?" שאל האיש
"כן" עניתי
"מור ,יש לך שתי הזדמנויות" הוא אמר
"את יכולה להישאר פה ,עם אביעד" הוא אמר והצביע על אביעד
"ולשכוח מכל חברייך ששם למטה" .
'או'? שאלתי
"או לרדת למטה ,ולא לראות יותר את אביעד ,לעולם ,גם לא בחלומות" אמר האיש והסתכל עליי
"מה זאת אומרת ?"שאלתי ולא הבנתי
"זאת אומרת " אמר אביעד " או שאת נתקעת פה איתי לנצח ,או שאת חוזרת שם למטה לחברייך"
אם האיש הזה היה בא אליי לפני כמה ימים ,ברור שתשובתיי הייתה להישאר עם אביעד . אבל עבר עליי כל כך הרבה
בימיים האחרונים ,שלא ידעתי כבר מה לעשות . כל כך רציתי להיות עם תומר וכולם שם למטה ,
אבל גם רציתי להיות למעלה ,היה לי שם טוב
"נו מה החלטתך ?" לחץ עליי האיש עם החליפה הלבנה
אביעד הסתכל עליי
"אניי.." אמרתי בקול שבור "אני רוצה לחזור למטה" אמרתי ודמעה ביצבצה מעיניי
אביעד חייך "אני כל כך גאה בך מור !" הוא אמר וחיבק אותי " זאת ההחלטה הנכונה !"
בכיתי ולא הבנתי על מה הוא מדבר
"אל תבכי ,יהיה לך כל כך טוב שם למטה ,ואני תמיד אהיה איתך ,לא צריך חלומות כדי לדבר בהם" הוא אמר
והסתכל עליי
"אני אתגעגע אלייך" אמרתי בקול שבור
"גם אני אלייך מורוש"
"קדימה אביעד" ,זירז אותו האיש "אנחנו צריכים ללכת"
"רק עוד רגע" אמר אביעד
"תלכי לחדר שלי ,תפתחי את המגירה הראשונה משמאל ,יש שם משהו בשבילך" הוא אמר ונעלם.