תנו לגדול בשקט ~פרק 28~

התבוננתי בחדר ,מנסה לאט לאט להתרגל לאור שחדר לעיניי בבת אחת ,וחיפשתי במבטי את תומר ,
אבל הוא לא היה שם.
ניסיתי לקום מהמיטה ,אך לא הצלחתי בגלל כל הצינורות שהיו עליי ,יופי אני גם לא יכולה לזוז .
פשוט התיישבתי שם על המיטה וחיכיתי למישהו שיבוא .
ואז מישהו באמת בא ,זה היה תומר ,שהוא נכנס ליבי פעם בחוזקה
"אהה בוקר טוב !" אמרתי שמחה לראותו
"בוקר טוב" הוא אמר לי וחייך "אפשר ?" הוא שאל
"בטח" עניתי וחייכתי .הוא התיישב לידיי
הסתכלנו אחד על השני וחייכנו ,"לאן נעלמת ?" שאלתי שוברת את השתיקה
"הלכתי להביא לך מים שכשתתעוררי' לא תייהיי צמאה' הוא אמר והצביע על בקבוק מים שניצב על השידה
תומר ,היה האחד שתמיד רציתי ,לפתע פשוט שכחתי מכל הדברים הרעים שקרו לי איתו
ראיתי רק את תומר ,עם החיוך הכובש ,העיניים הכחולות העמוקות ,והשיער השטני המוקפץ
תומר שתמיד דואג לי .
חייכתי אליו
"את נורא חייכנית הבוקר ' הוא אמר וצבט לי את האף
"איך אפשר שלא שהדבר הראשון שרואים שקמים בבוקר זה אותך ?" אמרתי לו וחייכתי שוב ,
כבר השרירים בלחי כאבו לי מרוב חיוכים
"הו אני מסמיק" הוא אמר בציניות
הסתכלנו זה על זה ,הלב שלי פעם בחוזקה ,הוא העביר אצבע רכה וחמימה על שערותיי ,ועל תווי פניי
הוא התקרב אליי .. הרגשתי את הנשימות שלו בעורפיי ,הם היו חמימות ונעימות .רציתי להקפיא את הזמן ,שככה אני והוא נישאר ..לתמיד .
הוא הרים את מבטו והסתכל עליי ,וחייך . "את כל כך יפה" הוא לחש לי והחזיק במותניי
"גם אתה " עניתי לו בשקט . תמיד ידעתי שהוא יפה ,רק הדחקתי את זה
הוא קירב את ראשו אליי לאט לאט .מנסה להיות קרוב יותר ויותר אליי

"בוקר טוב גברת מור !!" צעק מפתח הדלת אביב הרופא
תומר ואני קפצנו בבת אחת
"בוקר" עניתי בקול מבוהל
"אני מפריע ?" שאל הרופא והסתכל על תומר
"לא לא " אמר תומר והתרחק מהמיטה "קודם בריאות " הוא אמר וחייך
"יופי ,אז אכפת לך אם אקח אותה לכמה בדיקות ?" שאל אביב
"בטח" ענה תומר ויצא מהחדר
"אז מה שלומנו הבוקר ?" שאל אביב הרופא
"מצויין" עניתי
"הנער הזה ,זה חבר שלך ?"
"לא" צחקקתי
"חבל" ענה הרופא ועיוות את פניו
"טוב קדימה בואי נעשה לך כמה בדיקות !" אמר אביב בהתלהבות
__
"נו אז איך היה בבדיקות ?" שאל אותי תומר מאוחר יותר
"היה סבבה ,אביב ממש נחמד" אמרתי וחייכתי לתומר
"איך את מרגישה ?"
"יותר טוב"
"יופי ,אני מקווה שבקרוב תוכלי לחזור הבייתה ,כולם ממש מתגעגעים"
"גם אני רוצה כבר לחזור " עניתי בעצב
"אל תדאגי ,אביב אמר שזה עניין של ימים" אמר תומר במבט מעודד
"רומי מגיעה היום ?" שאלתי בתקווה
"אני חושב שכן"
בדיוק אחרי כמה שניות נכנסה לחדר רומי .
"רומיי" צרחתי משמחה
"מורווש" היא צעקה לי חזרה "איך את מרגישה ?"
"הכול טוב" עניתי לה וחייכתי
"טוב אני כבר חוזר" אמר תומר ויצא מהחדר מותיר אותי ואת רומי לבד.
"נו ,מה קורה עם תומר ?" היא שאלה במבט מסתוריי
"מה צריך לקרות ?" שאלתי מתחמקת.
"נו באמת ,שתיכם מאוהבים עד מעל לראש ,ומתקשים להודות בזה" היא אמרה והתיישבה על ידי
"אולי" עניתי מסתורית
"אתם פה כל היום ! הבחור מפסיד בית ספר בשבילך !"
צחקתי .אני חייבת כל כך הרבה לתומר
"את זוכרת שיש לנו שיחה לא גמורה כן ?" אמרתי לרומי
"כן." היא אמרה בעצב
"אז עכשיו זה הזמן" אמרתי לה
"אני לא בטוחה" היא ענתה מתחמקת "זה לא הסתיים בטוב פעם שעברה"
"נוו" לחצתי עליה
"טוב בסדר" היא אמרה נכנעת
"מה העניין ?' שאלתי.
"תראי ,אמא של אביעד ," היא אמרה בקול רועד " ביקשה ממני שאגיד לך שאביעד לא נהרג בתאונת דרכים ."
"מה מזאת אומרת ?"' הלב שלי פעם בחוזקה ,לא אסור לי להישבר הפעם
"זאת אומרת שהוא לא נהרג בתאונת דרכים" היא אמרה והסתכלה על הריצפה ,קולה היה שבור
"אז הוא חי ?" שאלתי בקול רועד ,נזכרת בכל הפעמים שראיתי אותו בחלומותיי ,חלומות שהיו כל כך דומים למציאות.