תנו לגדול בשקט ~פרק 18~

זה היה כל כך אמיתי !!! אני הרחתי אותו ,הרגשתי אותו ! זה פשוט לא הגיוני ! אביעד היה פה ,וזה היה ברור לי .
ישבתי לי בחושך ,עם עינים אדומות במיוחד ,חצי כרית שלי רטובה מדמעות ,ניסיתי לפענח אם מה שקרה עכשיו זה חלום
או מציאות .
מה נערה בגילי ,צריכה לעשות ,כשהחבר שלה מת . מה ?!!?!?
הייתה לי צמרמורת נוראית
קמתי מהמיטה ,השעה הייתה 11:30 בלילה .
כולם ישנו .
מצאתי פתק מאמא :
"מורי ,בוקר טוב ,יש לך אוכל במקרר ,אם את צריכה לדבר ,את יכולה להעיר אותי" .
למי יש כוח או רצון לאכול עכשיו ?
פתחתי את המקרר ,וחיכתה לי שם צלחת עם פתיתים ,אפילו לזה לא היה לי תאבון .
וויתרתי ,והתיישבתי על הכורסא .
הסתכלתי על המזנון ,שהיה מלא בתמונות . שלי ,של מאיה ,של יוגב ושל אבא ואמא
ראיתי את עצמי ,ילדה בת חמש תלתלים זהובים ביצבצו מראשי הקטן ,עיניים ירוקות .
אבא שלי מחזיק אותי בגאווה ומחייך למצלמה.
השתנתי מאז ,כל כך הרבה דברים עברו עלי .לא יכול להיות שעברו מאז כמעט 11 שנים
רטט של טלפון העיר אותי ממחשבותיי
אסמאס מרומי .
"מורי ,אני תמיד איתך במה שתצטרכי ,אוהבת אותך ,את חזקה !"
חייכיתי למראה אסמאס ,כמה זמן לא חייכתי .החזרתי לה תשובה ,ויצאתי מהבית .

***
היה קר בחוץ ,חשוך ,לא ידעתי לאן אני הולכת,הלכתי לאן שהרגליים שלי הובילו אותי ,
ואז מצאתי את עצמי בגינה חשוכה ,עם ריח של גשם ,ומשהו כל כך מוכר .אולי כי פה ביליתי עם אביעד הכי הרבה ?
או עם תומר ? -לא יודעת . אני רק יודעת שהייתה לי צמרמורת שנכנסתי לתוכה ,אולי בגלל הקור.
.התיישבתי על ספסל קרוב ,הוא היה רטוב ,היה עליו טל
התרוממתי בבת אחת ,והמשכתי ללכת . הגינה הייתה ריקה .חשוכה ,מסתורית
הסתכלתי על העצים שנראו הרבה יותר מאיימים בחושך
רעדתי מקור ,מתי יגיע היום שאני אזכור לקחת איתי סוודר שאני יוצאת !?
המשכתי ללכת ,מחבקת את עצמי ,מעלה זכרונות ,טובים ורעים .
אבל הדמעות לא מפסיקות לזלוג . כאילו מישהו שכח לכבות את הברז של המים בעניים שלי .
ראיתי דמות מעורפלת מתקדמת לעברי ,בהתחלה חשבתי לברוח ,אבל הגעתי למסקנה שאני בקושי רואה משהו מרוב דמעות..

הלכתי ,קצת יותר לאט ,ומצאתי את עצמי מוקפת ,3 נערים הקיפו אותי במעגל ,אחד יותר מפחיד מהשני
לא ידעתי מה לעשות ,לברוח אני כבר לא יכולה ,לצרוח גם לא יעזור .
"היי,ילדה " אמר לי אחד מהם "לא לימדו אותך שאסור להסתובב בשעות כאלה בלילה ?" הוא אמר וחייך
"מה אתה רוצה ?!" אמרתי בקול מאיים
"הופה נפלנו על אחת עצבנית " אמר מישהו קירח ,וצחק.
דמעות עטפו את הלחיים שלי
"אל תבכי" אמר לי מישהו עם סיגרייה בפה והתקרב אליי
הוא ליטף לי את הלחי .
"תעזוב אותי ' אמרתי לו והעפתי לו את היד
"הפ הפ ,להראות לך איך אני גם יכול להיות מאוד לא נחמד ?" הוא אמר בקול מאיים
לא הספקתי להגיב ,ושמעתי שריקה
ניסיתי לראות מי שורק ,אבל לא ראיתי כלום
"תעזבו אותה " אמר מישהו בקול חזק
הנערים התחילו להתרחק, וראיתי דמות מעורפלת מתקרבת אליהם ונותנת להם מכות
"אם תחזרו אליה עוד פעם ,יהיה לכם עסק איתי ." אמר הקול
לא ראיתי מי זה .ניסיתי ,אבל האפלה הייתה חזקה מידיי ,לפני שהספקתי להתקרב ,הדמות הלכה .ן ראיתי שהנערים הלכו ,ומה שעוד ראיתי זה שהמתין לי מעיל שחור על הריצפה.
הרמתי אותו ,לא עניין אותי של מי הוא ,היה לי קר . שמתי אותו עלי והתחממתי .
מיהרתי להגיע הבייתה ,כשהגעתי ,התיישבתי על הכורסא ,אחרי שנעלתי פעמיים את הדלת ,
ונותנת לדמעות להישפך ממני שוב .
***
התעוררתי בסלון ,הייתי עם מעיל שחור לא מזוהה ,ואז נזכרתי באתמול
כל המעיל היה רטוב ,מגשם מדמעות כבר לא ידעתי .
אמא ישבה במטבח
"בוקר טוב" היא קידמה את פניי בחיוך
"מה השעה ?" שאלתי
"8 בבוקר" היא אמרה "מורוש ,בואי שבי רגע " היא אמרה לי וסימנה לי לשבת לידה
התיישבתי
"תראי ,היום יש את הלוויה של אביעד ,אם תרגישי שאת לא מוכנה ,זה בסדר ,את לא חייבת "
היא אמרה והתנשמה ,היה נראה כאילו הוקל לה שאמרה את זה
"זה בסדר אמא ,אני הולכת ." אמרתי וקמתי ,יש עוד שעה .

***
כולם היו לבושים בשחור ,גם אני ,אף פעם לא הייתי לפני זה בהלוויה ,אפילו לא בשל אבא שלי .
היתה אווירה של עצבות באוויר ,ראיתי איך מוליכים אותו בארון ,ופשוט בכיתי ,בכיתי,בכיתי
ראיתי את אמא של אביעד ,עוקבת אחרי הבן שלה ,שעכשיו נמצא באדמה .
היא ראתה אותי וסימנה לי משהו שאמור להתפרש כמו חיוך .היא הייתה עם משקפי שמש שיסתירו את הדמעות שלה , וחבילת טישו ביד
(איך לא חשבתי על זה !?) .
גם החברים של אביעד היו,והמורה ,והמאמן של אבביעד,כולם ,
"את חזקה " ,אמרה לי לפתע המורה שלי ,המחנכת ."זאת אבידה קשה לכולנו ..אבל אני חושבת שאביעד רוצה שתיהיי
עכשיו מאושרת לא ?" היא אמרה והסתכלה עליי
מילמלתי משהו ,והיא הלכה .נשארתי לבד .
ראיתי מישהו עם חולצת טריקו שחורה ,שיער שטני ועיניים כחולות גדולות ,זה היה תומר
הוא לא אמר לי כלום . רק הלך להתנחם על אביעד .

שנגמר הטקס ,הלכתי לחלקה של אביעד ,מנסה להיות איתו קצת בפרטיות .
לא הלך לי ,וויתרתי , הנחתי זר פרחים על האדמה ונפרדתי מכולם ,עליתי חזרה לאוטו.

כבר נגמרו לי כל הדמעות ,הרגשתי יבשה ,הרגשתי לבד .
בזמן האחרון ,אין לי מזל ,אין לי כלום . מה שקרה אתמול בלילה הוכיח את זה .
צמרמורת עברה בי שנזכרתי בנערים ההם . מיד גירשתי את התמונה שלהם מראשיי .

יצאתי מהאוטו ונכנסתי הבייתה ,אמא סוגרת אחריי את הדלת .אף אחד לא אמר מילה
עליתי לחדר ,וראיתי את יוגב ממתין לי על המיטה
"אנחנו צריכים לדבר " הוא אמר בקול רציני
"מה קרה ?" אמרתי כמעט בלי קול
"אני דואג לך .תסתכלי עלייך !" הוא אומר ומצביע על המראה
הסתכלתי .במראה הייתה מישהי עם שיער אסוף ,ועיניים נפוחות ואדומות .
"תבטחי לי שתנסי לחזור לשגרה כמה שיותר מהר ,אני יודע מה זה לאבד משהו " הוא אמר נחנק "אבל הקושי האמיתי זה לדעת להתגבר עליו ,אני בטוח שזה מה שאביעד היה רוצה "
הנהנתי.
הוא קם ונתן לי חיבוק קצר ,ויצא מהחדר ,משאיר אותי עם המחשבות.
***
החלטתי ללכת לנמנם קצת ,אבל לא ממש הצלחתי . התייאשתי וירדתי לסלון
אף אחד לא היה בבית .
החלטתי להסתכל באלבומים
אני באמת מרגישה כבר יותר טוב . הרבה יותר טוב . חשבתי לעצמי .
הוצאתי אלבום כחול מהמזנון ,והתיישבתי לראות
ראיתי תמונות שלי שהייתי קטנה ,עם אבא ,מאושרים .
דפדפתי בין התמונות ,ראיתי איך לאט לאט אני גודלת בתמונות ,הייתי חמודה ,הלוואי והייתי חוזרת להיות בגיל הזה
ראיתי תמונה שלי במועדון של ילדים ,מה שיש בדרך כלל בבתי מלון
הצטלמתי ביחד עם עוד ילד קטן ,,שנראה קצת יותר גדול ממני . הוא נראה לי טיפה מוכר
"גלינג" הפעמון בדלת צלצל ,קמתי סוגרת את האלבום
"מי זה ?" שאלתי
אף אחד לא ענה
גלינג -שוב
"מי זה ?!" אמרתי יותר חזק
אף אחד לא ענה ,התייאשתי ופתחתי את הדלת ,ולא האמנתי למה שראיתי .