"תן לי עוד סיבה לנשום" – פרק 25

פרק 25 – מיוחד

"בוקר טוב, בוניטה." שמעתי את קולו המחוספס של אליאב. על הבוקר לשמוע את הקול הסקסי שלו גורם לי לחשוב על דברים מלוכלכים.
"יש אותך ביותר נדוש?" מלמלתי והסתובבתי על בטני, מפנה את גבי אליו ותוחבת את ראשי בכרית.
הרגשתי את שפתיו נצמדות לעורפי. גרגרתי בעונג ונשיפה קלה נפלטה מבין שפתיי,
"את עדיין חושבת שאני נדוש?" הוא שאל באותו הקול הסקסי להפליא שלו. לא עניתי והמשכתי לנסות לצלול לשינה מתוקה וטובה.
לפתע הרגשתי שהוא נשכב לידי, מחבק אותי אליו. הנחתי את ראשי על חזהו ונאנחתי בכבדות,
"למה לא ישנת איתי?" פקחתי את עיניי והבטתי בו. עיניו הביטו בי ברכות, שיערו החום-בהיר היה פרוע בשובבות על ראשו ומשקפיים שחורות ואלגנטיות נחו על אפו. המשקפיים רק הפכו אותו ליותר סקסי וגברי בעיניי. אלוהים, הוא יפה.
"אני לא רגיל לישון עם נשים באותה המיטה…" הוא מלמל וקבר את ראשו בצווארי. הרגשתי אותו נושם את ריחי אל ראותיו ואז מתנשף בכבדות,
"יש לך ריח מדהים. את מדהימה." הוא לחש בשקט, גלגלתי את עיניי וצחקקתי בשקט,
"בחייאת, אנחנו חושבים על אותה האחת?" לחשתי בחוסר בטחון. זה לא היה אופייני לי.
"אני חושב עלייך, ואת?" הוא לחש ברכות, מרים את מבטו אליי ומסיט בעזרת אצבעותיו הארוכות קצוות שיער שנפלה על עיניי. רעד עבר בגופי.
עיניו הירוקות מביטות בעיניי, שלמרבה הפלא, גם היו ירוקות. שפתינו היו קרובות מצמיד, מצחנו נגעו וגרמו לצמרמורת נעימה לעבור בגופי.
אפינו נגעו, ולפתע הוא רפרף את שפתיו על שפתיי ברכות, מבריש אותן בעדינות וסבלנות. ידי עלתה אל שיערו והצמידה את ראשו אל ראשי, כך ששפתינו היו צמודות. לשוני עברה על שפתו התחתונה בהתגרות, מלקקת אותה ברכות ואז נושכת אותה. הוא פלט אנחה קטנה וכרך את ידו סביב מותני, מושך אותי אליו ומעמיק את הנשיקה.
לשונו חדרה לפי וחקרה אותו בסקרנות, עד שמצאה את לשוני. הלשונות שלנו התמזגו וליטפו אחת את השניה, בעוד לשונו רוצה עוד ולשוני חסרת סבלנות.
אליאב עלה מעליי, שפתיו עוזבות את שפתיי ויורדות לאורך צווארי, עד שמתמקמות בשקע שבצווארי. הוא מצץ את השקע ברכות, מלקק, נושך ואז נושק, בעוד אני מתפתלת בעונג תחתיו. "אליאב… תפסיק…" גנחתי בשקט. הייתי חייבת לעצור אותו. ידעתי לאן זה יתקדם אם אני לא אעצור את זה כאן ועכשיו, ועדיין לא רציתי שנשכב. לא רציתי שהוא יעיף אותי לעזאזל.
"מה קרה?" הוא לחש, מתנתק מצווארי ומביט בעיניי. עיניו רציניות. לספר לו? לא לספר לו? מה אני אעשה?
"בייבי, מה קרה?" הוא שאל בשנית, לאחר שלא עניתי כמה שניות.
"אני לא רוצה שתעיף אותי. אני נהנת איתך." השפלתי את מבטי, הרגשתי את הדמעות צורבות בעיניי. בכל זאת, זה לא קל לחשוב שאת כלי משחק של בנים. פעם, זה לא היה מפריע לי. אבל משהו בי השתנה. אני רוצה מישהו שיאהב אותי, מישהו שיהיה לו אכפת ממני. אם זה לא יהיה רועי, או אליאב, זה יהיה מישהו אחר.
דמעה בודדה זלגה על הלחי שלי, אך אליה הצטרפו עוד כמה דמעות. יופי, גם לידו אני חלשה. אני ממש בכיינית בזמן האחרון. הרגשתי את ידו מלטפת את הלחי שלי ולוקחת את הדמעות איתה.
"למה שאני אעיף אותך מכאן? למה שאני אעשה את זה, בייבי?" הוא שאל ברכות. הרגשתי את מבטו נעוץ בי, אך לא היה לי את האומץ להיישיר אליו מבט.
"בגלל שאני זאתי שמזיינים וזורקים. אין בי משהו מיוחד, חוץ מהגוף שלי. אני לא מעניינת, או חכמה, או אפילו מצחיקה. אין משהו שבאמת אפשר לאהוב בי. אני סתם אחת." לחשתי בשקט, קולי בקושי ונשמע. הדמעות המשיכו להכתים את לחיי, הרגשתי כל כך שברירית.
"את רצינית?" קולו של אליאב היה מופתע, אך עדיין רך.
שתי אצבעותיו נחו מתחת לסנטרי והרימו את ראשי אליו. בלית ברירה, הבטתי בעיניו, מבטו היה רציני ומעט כועס.
"איפה תום שנפנפה אותי למרות שהתנהגתי אליה בשרמנטיות? איפה תום הבטוחה בעצמה? את חושבת שאני אעיף אותך מכאן אחריי שנשכב? אני בחיים לא הייתי חושב לעשות לך את זה, בגלל שזו את." הוא אמר, בטוח בעצמו, בעיניו מבט עקשני ונחוש,
"אני בחיים לא ארחיק אותך ממני. אני יודע שאנחנו לא מכירים כל כך טוב, אני לא יודע את כל הסודות הכמוסים שלך, ואת גם לא יודעת את שלי, אבל אני רוצה להכיר אותך." הוא הוסיף, מלטף את לחיי ברכות, מנגב את דמעותיי המלוחות. לא היה לי מה להגיד לו. אני חושבת שזה הדבר הכי יפה שגבר אמר לי בכל החיים שלי. שהוא רוצה אותי קרובה אליו, שהוא לא רוצה שאני אתרחק. הבכי שלי רק התחזק, ומצאתי את עצמי קוברת את ראשי בחזהו ומתייפחת בשקט. הוא שפשף את גבי בתמיכה וקבר את ראשו בשיערי. אני לא יודעת למה התחלתי לבכות ככה, למה הכל התפרץ בשניה אחת. אני חושבת שזה בגלל שסוף סוף הרגשתי שלמישהו אכפת ממני, והוא לא ליאור.
"בייבי, אני כאן איתך." הוא לחש בשקט, מנסה להרגיע אותי.
אני רק הודתי לו בליבי, למרות שהוא לא שמע.
***
נכנסנו למעלית, אליאב לחץ על הקומה השניה וחייך אלי ברכות,
"אורי חיכה לפגוש אותך, סיפרתי לו על השיחות שלנו, הוא נזף בי שהייתי גס רוח." אליאב אמר בשעשוע והרים את גבותיו כמשועשע. צחקתי והכתי בחזהו בעדינות,
"אח שלך יותר נורמלי ממך."
הוא הפליק לישבני, צרחתי בכאב ושפשפתי את ישבני הכואב.
"יש לי דה ז'ה וו." צחקקתי ואספתי את שיערי לקוקו גבוה. קצוות שיער חמקו מהגומיה ונפלו על פני.
"אלוהים, את יפייפיה." אליאב חיבק אותי אליו, מניח את ידיו על ישבני ומלטף אותו ברכות. סטרתי לזרועותיו, הוא עזב את ישבני ושפשף את ידיו,
"היי!"
דלתות המעלית נפתחו, ומסדרון ארוך נגלה לעיניי. יצאנו מהמעלית והתחלנו ללכת במסדרון. שטיח רך היה פרוס על הרצפה, כך שרגליי היחפות דרכו בשטיח נעים וחמים.
"הבית שלך מדהים, אני נשבעת." אמרתי בהתפעלות. עברנו כמה דלתות סגורות, עד שהגענו לקצה המסדרון. דלת סגורה התנוססה מול עיניי, אליאב חייך והניח את ידו על הידית, מפנה את מבטו אלי,
"מוכנה?" שאל. הנהנתי.
הוא פתח את הדלת וחדר גדול שקירותיו הגבוהים צבועים בירוק נגלה למול עיניי. מיטה גדולה התנוססה באמצע החדר, ובמיטה שכב ילד יפה, שכפול מוקטן של אליאב. ראשו היה קירח, הרגשתי דקירה קטנה בליבי. כשהוא ראה את אליאב, חיוך רחב נפרש על פניו,
"אליאב!" הוא קרא בשמחה, הסיט מעליו את השמיכות, קם מהמיטה באיטיות והלך אל אליאב בצליעה קלה וחיבק אותו. אורי היה נורא רזה. ראו לו את כל העצמות, והרגשתי את הדמעות מטפסות במעלה גרוני. למה זה מגיע לו? לחלות בסרטן העצמות בגיל כל כך צעיר… זו שריטה שתשאר איתו לנצח.
"זאת תום?" הוא שאל את אליאב, מביט בי בהססנות. הוא הגיע למותניו של אליאב.
התכופפתי אליו, מושיטה את ידי לכיוונו ומחייכת חיוך ידידותי,
"אני מניחה שאתה אורי, אליאב סיפר לי עלייך, הוא רק שכח להזכיר שאתה ילד כל כך יפה." אמרתי ברכות, גורמת ללחיו של אורי להאדים במבוכה.
הוא לחץ את ידי ברכות, ידיו היו קרות.
"גם את ממש יפה." אורי לחש במבוכה, ואני צחקקתי והעברתי קצוות שיער אל מאחורי אוזני,
"שמעתי שיש לך חדר ציורים, אתה אוהב לצייר?" שאלתי. הרגשתי את מבטו של אליאב נעוץ בי, הכרחתי את עצמי לא להסמיק.
"כן, אני אוהב מאוד לצייר. רוצה לראות את חדר הציורים שלי?" הוא שאל במתיקות, הנהנתי בהתלהבות ואחזתי בידו ברכות, משתדלת לא ללחוץ עליה יותר מדי.
יצאנו מהחדר היפה, צועדים במסדרון הארוך לכיוון חדר הציורים של אורי. צעדיו של אליאב נשמעו מאחורינו. נעמדנו מול דלת עץ חומה, ואורי פתח אותה באיטיות. לעיניי נגלה חדר ענקי, אשר ציורים רבים תלויים על קירותיו הכחולים. בצדדיי החדר היו ארונות אחסון רבים, אשר הנחתי שבתוכם יש חומרי יצירה. כמה שולחנות צהובים קטנים היו מפוזרים בחדר, לצידם כיסאות קטנים בצבעים שונים. חייכתי למראה החדר. היה בו אווירה משפחתית, אווירה חמימה ומרגיעה.
"בואי!" הוא משך בידי והלכנו במהירות לכיוון ארונות האחסון. הוא פתח את הארון הראשון. המדף העליון היה מלא בבריסטולים בכל הצבעים והמינים, שהיו מסודרים בערמות לפי צבעים.
במדף האמצעי היו חבילות טושים, צבעי עיפרון, צבעי פנדה ועטים.
במדף התחתון היו צבעי גועש, צבעי מים, פחם, מכחולים וערימת קערות, כנראה למלא בהן מים.
"ואוו," מלמלתי, לא מאמינה למראה עיניי. וזה אחרון אחד, משלושה!
"בואי, תראי מה יש בארון השני!"
בארון השני היה בעיקר ציוד לימודי. מספריים, מחקים, סרגלים, כל מיני סוגים של דבקים, מהדקים וכו'.
עמדנו מול הארון השלישי, אורי הביט מסביבו, וכשהבחין שאליאב לא בחדר, וגם אני הבחנתי בזה רק עכשיו, חייך ולחש,
"וזה ארון העבודות של אליאב. את רואה שם, את השולחן הגדול? זה השולחן של אליאב. שם הוא מצייר." אורי חייך בהתרגשות. אליאב מצייר? למה אני ממש מופתעת?
"אני יכולה לראות?" שאלתי את אורי בחיוך רחב,
"בטח!" הוא אמר ופתח את דלתות הארון. ערימות על ערמות של דפים, היו בארון. לקחתי בידי ערימת ציורים, בזמן שאורי ארגן לעצמו כמה וכמה חומרים מהארונות השניים. הוא התיישב בכיסא הנמוך, לצד השולחן הנמוך, והתחיל להשתעשע ולשקוע בדמיון שלו. ראיתי מיד איך הוא נרגע. התיישבתי על הכיסא הגבוה שלצד השולחן של אליאב. הציור הראשון בערימה היה ציור של יער. הציור היה בצבעי מים, אשר נתנו חיים לציור. הציור הזה היה מדהים. הברשות המכחול, הצבעים שבהם הוא בחר להשתמש. ראיתי שיש לו ביטחון. הוא אוהב לצייר.
הנחתי את הציור לצד הערימה, יוצרת ערימה חדשה.
הציור השני היה ציור של בחורה. הוא צוייר בפחם. ההצללות נעשו על ידי מריחת הפחם. שיערה של הבחורה היה פזור על כתפיה. הוא היה מלא, זוהר. עצמות לחיה היו גבוהות. עיניה גדולות, מעטפת ריסים עטפה אותן. אפה קטן וסולד. ברגע שהבחנתי בנקודת החן הקטנה שצוירה בצד הלחי שלה, הבנתי מי זאת. זו הייתי אני. הוא צייר אותי.
רגע, למה שהוא ירצה לצייר אותי?
***
הזמן עבר, שעה חלפה. אורי עדיין היה בעולם משלו, אוחז במכחול ומצייר בצבעי גועש בפראות. מדי פעם הגנבתי לעברו מבט. הוא היה ילד כל כך יפה ומתוק.
הציורים הבאים שבחנתי היו מדהימים. רובם היו פשוט נפלאים, שמחים, עליזים ומלאי חיים. אך היו גם ציורים קודרים, מלאי עצב ויגון. בכל פעם שהבטתי באחד מהציורים האלו, פחד מילא אותי. הציור הכי קודר שלו היה ציור של אישה ערומה מדממת על המיטה, ובידה סכין. הציור צוייר על ידיי עיפרון בלבד, והעביר לי סיטואציות לא נעימות בראש.
אלו דברים מביאים בן אדם לצייר ציורים עצובים כאלו?
שמעתי את דלת החדר נפתחת. הערמתי את כל הציורים לערימה אחת והחזרתי אותם לארון. אליאב הביט בי, זיעה קרה ניגרת על מצחו.
"איפה היית?" שאלתי באגביות. הוא חייך חיוך קטן,
"עבודה. איך אתם? איך אורי?" הוא שאל והעיף מבט לכיוונו של אורי, אשר בכלל לא שם לב שהוא נכנס לחדר. צחקקתי בשקט וחייכתי חיוך רך,
"הוא ילד נהדר." אמרתי, מרוגשת. בדרך כלל לא התחברתי לילדים קטנים, אבל אליו החיבור היה מיידי. הוא פשוט מדהים, לא יכולתי שלא להתאהב בו בשניה הראשונה שראיתי אותו.
"במה אתה עובד?" הוספתי וחייכתי ברכות. אליאב נע במקומו בחוסר נוחות מעט, מעביר את ידו בשיערו,
"סגירת חשבונות, בערך…" הוא מלמל, ידעתי שהוא משקר.
"שזה אומר?" הרמתי גבה, מביטה בו ברצינות.
אליאב גלגל את עיניו,
"את תברחי ברגע שתגלי." צחק, מניד בראשו.
"לא כזה קל להבריח אותי. דבר." פקדתי עליו. הוא חייך חיוך רחב יותר.
"עולם תחתון. הימורים, סגירת חשבונות עם אנשים שלא משלמים. את יכולה לנחש מה עוד." אמר בשעשוע, מביט בי בבחינה.
"ועכשיו את האמת…" מלמלתי בחוסר סבלנות. ידעתי שהוא משקר. הוא צחק והטיל את ראשו אחורנית.
"יש לי רשת של טכנולוגיה מתקדמת בכל העולם, אלו חנויות בזול ומרוויחות המון. בסך הכל מאה חמישים סניפים בכל העולם, אבל עומדים לצאת עוד שניים חדשים בארץ. שמעת על הרשת טכנוזול?" הוא הרים את גבותיו בשעשוע, ראיתי שהוא מרוצה מעצמו בזמן שפי נפער. הוא רציני?! זאת חנות הטכנולוגיה הכי מוכרת בעולם!
"אין סיכוי!" קראתי בהפתעה, מסגירה את ההלם שלי. הוא צחק, מחבק אותי אליו,
"בחיים לא קראת על המייסד של רשת הטכנולוגיה הכי מוכרת בעולם? אני ערך בוויקיפדיה!" חייכתי. אליאב, אתה פשוט מיוחד.
***
היי כולם! אני ממש מרוצה מהפרק, בעיקר מהתיאורים. התחלתי כבר לכתוב את פרק עשרים ושש, אני מקווה שאני אעלה אותו כבר היום, ואם לא היום, אז מחר.
אני ממש אוהבת את אליאב, וגם את רועי. אני ממש לא יודעת את מי אני אוהבת יותר!
בזמן האחרון אני כותבת פרקים ארוכים, והיי, אנחנו כבר בפרק עשרים וחמש! אני חושבת שהסיפור הזה הולך להיות מאוד ארוך.
תגיבו לי את מי אתן אוהבות יותר, את אליאב, או את רועי? אוהבת! 3>