"תן לי עוד סיבה לנשום"- פרק שש עשרה

פרק 16 – תודה, רועי

שכבתי לצד רועי, שנינו מתנשפים ומזיעים.
"מה איתך ועם איתי?" הוא שאל בשקט. הנחתי שאין לו מספיק כוח בכדי לדבר בקול רגיל.
גלגלתי את עיניי לנוכח השאלה שלו. מה כבר יכול לקרות ביני לבין איתי?
מאז אחיזת הידיים המשונה שלנו לא דיברנו, וזה היה מלפני יומיים. התחמקתי ממנו, הוא היה עם אופיר רוב הזמן. ככה זה אמור להיות.
"לא קורה כלום. אנחנו פשוט ידידים ממש טובים." אמרתי בשקט וקמתי מהמיטה, ערומה. לא התביישתי לחשוף את הגוף שלי בפני רועי, הוא כבר ראה, נגע ונישק כל סנטימטר בי.
הוא הפליק לישבני והחניק צחקוק, נשפתי בהפתעה,
"רועי!" התלוננתי, משפשפת את ישבני הכואב. אלוהים, שישלוט בעצמו!
"זה היה דורש, אני מצטער." קולו רעד, ידעתי שהוא צוחק. נהמתי בשקט, אך מבטי התרכך. הפנתי את גבי אליו והתלבשתי בזריזות.
"היי," הרגשתי את חום גופו צמוד לגבי, ידיו נכרכו סביב בטני,
"את כבר הולכת?" הוא לחש באוזני ונשק לה ברכות. צמרמורת נעימה עברה בגופי, צחקקתי בשקט,
"אני צריכה ללכת להתקלח, אז כן." אמרתי והסתובבתי אליו, עיניי מביטות בעיניו היפות.
זה מדהים כמה שהוא מהמם. אני נשבעת, הוא ואיתי הגברים הכי יפים שיצא לי להכיר.
איתי.
רעד עבר בכל גופי. השתחררתי מאחיזתו של רועי במהירות וסיימתי להתלבש, יוצאת מחדרו ונמלטת את חדרי. נעלתי את הדלת ונשענתי עליה, נושפת בהקלה.
הטלפון שלי צלצל, עניתי מבלי להסתכל.
"הלו?"
"לא התגעגעת לאח שלך הגדול?" קולו של ליאור בקע מהטלפון, חיוך רחב שיחק על שפתיי,
"דווקא ממש נחמד פה בלעדייך, אני שוקלת להגיד לך להשאר שם." אמרתי בהתגרות. אני וליאור תמיד היינו קרובים. הוא תמיד היה מגונן עליי, אבל הוא אף פעם לא ידע שעברתי התעללות מהבעל שלה. אני לא מסוגלת לקרוא לה אמא, לא משנה כמה אני אנסה. ואני לא הולכת לנסות.
"חה, חה. אז מה שלום אחותי הקטנה והיפה?" הוא שאל, חייכתי.
"הכל טוב איתה, מה איתך, אחי הגדול והקוף?" החנקתי את צחוקי.
"רק מתקשר לשאול מה איתך, איך את מסתדרת, קופיפה? איתי עוזר לך להתמודד עם רועי?" הוא שאל. בלעתי את רוקי. הייתי אומרת שהמקרה הוא הפוך. רועי עוזר לי להתמודד עם איתי. יותר נכון, לא להתמודד איתו. לברוח ממנו. לברוח מהמחשבות שלי עליו.
"כן, בטח…" מלמלתי.
"טוב, אני חייב ללכת. רק התקשרתי לראות מה הולך. נדבר כבר." הוא אמר וניתק. נאנחתי והנחתי את הטלפון על השידה.
אני מסובכת מעל הראש. מה אני הולכת להגיד לליאור? שאני שוכבת עם רועי, ולא מפסיקה לחשוב על איתי? הוא גם ככה שונא שאני בקשר עם חברים שלו.
אני לא רוצה שהם יריבו בגללי.
בגללי.
רגע, מי אמר שהם בכלל יריבו? אולי שניהם לא שמים עליי בכלל?
***
ארוחת הערב. הדקות הכי מביכות בבית הזה. כולנו יושבים בשולחן אחד. לפעמים אופיר מצטרפת, לפעמים לא. הגורל "האיר" לי פנים, והערב היא הצטרפה לארוחה.
השולחן מרובע. אני ישבתי ליד רועי, מול איתי. אופיר ישבה לצידו של איתי. אלוהים, יש מצב מביך מזה?
ידו של רועי ליטפה ברכות את ירכי, הוא ניסה להרגיע אותי. חייכתי אליו בהוקרת תודה. הוא ידע על כל הסיפור שלי ושל איתי. הרגשתי בנוח לספר לו.
"אני ואופיר חשבנו שאולי כדאי שנסע לאילת לסוף שבוע, להתאוורר קצת. מה דעתכם?" איתי שאל, מניח את ידו על ידה של אופיר ומחייך אליה ברכות. הוא מנסה לפגוע בי בכוונה? הסטתי את מבטי לצלחת שלי וחייכתי את החיוך הכי מזוייף שלי,
"נשמע רעיון מצויין. אני עם רועי בחדר." אמרתי בקלילות. חופשה קצרה יכולה להתאים לי. במיוחד אם אני עם רועי בחדר.
איתי הרים את גבותיו, מחייך בשעשוע,
"ולמה נראה לך שזה מה שיקרה?" הוא שאל במרירות, חייכתי חיוך רחב. הוא מקנא.
"אתה לא אבא שלי ולא אח שלי. אני אשן עם רועי בחדר, תודה."
סיכמתי וקמתי מהכיסא, מרימה את הצלחת שלי ומניחה אותה בכיור. נכנסתי לחדרי, סוגרת אחרי את הדלת ומוציאה את האוזניות שלי מהמגירה. חיברתי את הכבל לטלפון שלי ושמתי לי שירים. זמזמתי לי ברוגע את מנגינת השיר, ראשי נע לפי הקצב. אהבתי את ההשפעה של המוסיקה עלי. היא גרמה לי להרגע, לנשום עמוק ולעצום את עיניי ברוגע. בדמיוני ראיתי את איתי, ולצידו את רועי. עיניי נפקחו במהרה, בבהלה. אלוהים, הם בכל מקום. אני משתגעת. הנחתי את ידי על מצחי ונשמתי עמוקות, מנסה להרגע. אני צריכה לשכוח. חייבת לשכוח מאיתי. רועי הוא סתם ידיד טוב.
הנה, לכל דבר יש הסבר הגיוני.
הרגשתי גוף רחב מתיישב על המיטה לצידי, הסטתי את מבטי ובהיתי ברועי. חייכתי חיוך קטן. הוא נשכב לצידי, פניו קרובות לפניי ואפינו נוגעים זה בזה. הוא נשק לשפתיי ברכות, אני נענתי לחיוב ונכנסתי בין זרועותיו. לאחר שהתנתקנו מהנשיקה הנחתי את ראשי על חזהו ועצמתי את עיניי.
תודה, רועי.
***
היי כולם, אני מקווה שאהבתם את הפרק. הוא מוקדש לסהר המדהימה ולעדי, תודה לכן שאתן קוראות את הסיפור שלי, אתן מדהימות 3>