"תן לי עוד סיבה לנשום" – פרק שלושים

פרק 30 –

התעוררתי בין ידיו של אליאב, גופי עירום.
זאת הפעם הראשונה שבאמת שכבתי עם מישהו, ואז גם ישנתי איתו באותה המיטה. לאורך כל הלילה.
הרגשתי את ידו של אליאב מלטפת את שיערי ברכות, פורמת את הקשרים שנוצרו במהלך הלילה הסוער שעברנו.
הרמתי את מבטי אליו, הוא היה נראה שקוע במחשבות. הוא לא שם לב שהתעוררתי, אז התחלתי לצייר עם אצבעי מעגלים לא מוגדרים על חזהו החשוף והמשורטט.
"התעוררת," שמעתי את קולו המחוספס והצרוד על הבוקר.
"אני מניחה," צחקקתי בשקט והרמתי את מבטי אליו, מביטה בעיניו היפות.
"אני נהנתי לישון איתך הלילה," הוא אמר בשקט. הרגשתי את הפרפרים שבבטני מתחילים לרחף ולהתעופף בבטני מהתרגשות.
"באמת?" שאלתי, נשענת על מרפקיי ומביטה בו. הוא היה נראה ממש שקוע בדבר-מה. קיוויתי שהוא לא התחרט על הלילה שעברנו יחדיו, כי אני יודעת שאני בחיים לא אתחרט על מה שקרה אתמול בלילה. זה היה הלילה השני הכי טוב בחיים שלי.
ואיזו הפתעה, את שני הלילות ביליתי במחיצתו של אליאב.
"אני לא הייתי אומר סתם," הוא הבזיק לכיווני חיוך, מה שגרם לקיבתי להתהפך.
"אצלך הכל אפשרי." לחשתי והצמדתי את שפתיי לשפתיו ברכות. הוא נענה בחיוב וחפן את שני צדדי לחיי בין ידיו הקרות.
הוא מצץ את שפתי התחתונה ברכות, גורם לי לפלוט אנחה לבין שפתיו.
התנתקתי משפתיו בחוסר רצון, אך ידעתי שאם אני לא אעצור כאן, אנחנו לא נצא מהמיטה היום.
"אני רוצה שהיום נלך לטייל," חייכתי וקמתי מהמיטה, מושכת איתי את השמיכה וכורכת אותה סביב גופי הערום.
"את יודעת, אני נגעתי בגוף הזה כל הלילה." הוא התיישב במיטה, לבוש רק בבוקסר. שיערו פרוע, מבטו ישנוני במעט. נשימתי נעצרה. בחיים לא פגשתי גבר יותר סקסי מאליאב. ועכשיו, בפוזה הזאת, אני נשבעת שהוא יכול לדגמן בעירום.
"כן, אבל עכשיו בוקר. זה שונה." ניערתי את ראשי וחזרתי למציאות.
"אני לא מוצא שום דבר שונה. אנחנו עדיין יכולים לשכב," הוא חייך וקם מהמיטה, מתקרב אלי וכורך את ידיו סביבי.
"אליאב…" מלמלתי, בזמן שידיו הפרידו את אגרופיי הקמוצים מהשמיכה. השמיכה נפלה על הרצפה, משאירה אותי ערומה מולו.
"את יפייפיה, תום. אני אמרתי לך את זה מיליון פעם ואני אגיד לך את זה בכל יום, כל שעה." הוא נשק לשפתיי ברכות וליטף את בטני החשופה. נאנחתי בשקט והדפתי אותו ממני, בחוסר חשק מובהק.
"אני רוצה שנלך לטייל היום, לא שנהיה תקועים במיטה. קדימה, תתארגן." חייכתי ונשקתי לשפתיו נשיקה קטנה, בורחת לחדר השירותים ונועלת את עצמי.
***

טיילנו ברחובות פריז, אני נכנסתי לחנויות רבות והסתכלתי על בגדים, תכשיטים ואביזרים, אך לא העזתי לבקש מאליאב שיקנה לי משהו. אני לא הבאתי את הכסף שלי מהמלון, אז אני לא הולכת לבקש ממנו לשלם עליי. אם אני אראה משהו שאני אוהב, אני אחזור לאותה החנות, בלי אליאב, ועם הכסף שלי.
"איזה יום יפה," אליאב חייך וכרך את ידו סביב מותני. חייכתי חיוך צדדי והנהנתי לאישור דבריו.
"אבל את הרבה יותר יפה," הוא נשק לשיערי בזמן שלחיי האדימו.
"אני לא עד כדי כך יפה…" מלמלתי וראיתי את אליאב מגלגל את עיניו ומתעלם מדבריי.
"בואי נשב בבית קפה, אני מת מרעב." אמר אליאב והתחלנו להתקדם לכיוון בית הקפה אשר היה בסוף הרחוב. צחקקתי בשקט,
"אכלנו ארוחת בוקר מלפני שעתיים!" אמרתי בהלם בזמן שהוא חייך,
"ההליכה עשתה אותי רעב." אמר, מושך בכתפיו.
"שמן." נשקתי ללחיו ברכות. שאר ההליכה עברה בשקט מופתי. התיישבנו בשולחן צדדי ושקט. עיינתי בתפריט.
"מה אתה לוקח?" התעניינתי והרמתי את מבטי אליו. הוא היה עסוק בטלפון שלו ולא באמת הקשיב לי, או שמע את מה שאמרתי. גלגלתי את עיניי וחזרתי לעיין בתפריט.
"אני לוקח ארוחת בוקר זוגית, איתך, ותפסיקי לגלגל לי עיניים, את משגעת אותי שאת עושה את זה." הוא נשען עם מרפקיו על השולחן והצמיד את שפתיו לשפתיי ברכות. הרגשתי שיום העצמאות התחולל בבטני ובליבי. כל פעם שידו נגעה בידי הרגשתי את עצמי מתעופפת ומרחפת בחלל.
"היי, אני כאן איתך, בסדר? זהו, סיימתי עם הטלפון." הוא הכניס אותו לכיס מכנסו וחייך אלי ברכות. הנהנתי והבטתי בעיניו,
"יש לך היום פגישה?" שאלתי בשקט, עיניו הירוקות נצצו לעברי והוא הנהן.
"מתי?" שאלתי, לא מסיטה את מבטי ממבטו. שוב יש לו פגישה? ככה זה יהיה כל החופשה?
"בתשע בערב, אני מצטער בייבי… אני מבטיח שיהיו לנו ימים שנוכל להיות הרבה יותר זמן ביחד, בעיקר בערב." הוא הביט בי בצער.
הנדתי בראשי וחייכתי חיוך קטן,
"אני נהנת איתך עכשיו, כאן." אמרתי ונשקתי ללחי שלו ברכות.
לפתע עלתה במוחי מחשבה,
"אליאב? מה אנחנו עכשיו?" שאלתי בשקט, משפילה את מבטי אל התפריט במבוכה.
"את לא יודעת מה אנחנו?" אליאב גחך, הרמתי את מבטי אליו.
"את הבת זוג שלי, בוניטה. מה חשבת שאת?" הוא שאת בשקט, מלטף את שיערי ברכות.
"יזיזה? מאיפה לי? אני כבר לא מכירה בנים כמו שהכרתי בעבר." גלגלתי את עיניי.
"אם היית סתם מישהי בשבילי לא הייתי מכיר אותך לאורי, תום. את מיוחדת, את תמיד היית מיוחדת בעיניי. אל תמעיטי מערכך." הוא ליטף את ידי ברכות, נושק למפרקי אצבעותיי ומלטף אותן ברכות.
"אתה רוצה להיות החבר שלי?" קרצתי לו וצחקקתי בשקט,
"תלוי, אנחנו נשתגל שנחזור למלון?" הוא צחק ומשך אותי אליו. קמתי מהכיסא, עקפתי את השולחן והוא הושיב אותי על ברכיו.
"אתה רוצה להשתגל איתי?" צחקקתי והנחתי את ראשי על חזהו המוצק.
הוא נשק לאוזני וליטף את שיערי,
"יותר מכל דבר אחר," הוא לחש באוזני בסקסיות.
לחיי האדימו, בזמן שהרגשתי אותו מתקשה תחתיי.
"אליאב…" מלמלתי, בזמן שהוא קבר את ראשו בצווארי ושתל לאורכו נשיקות עדינות.
"יש כאן אחלה שירותים," הוא צחקק, נושף על צווארי, מקרר את עורי הבוער.
"אליאב… לא, אנחנו צריכים לחזור למלון…" מלמלתי, מסוחררת מהנשיקות שלו. אוף, למה יש לו השפעה כל כך גדולה עליי? אני חייבת להתחיל להתפקס על עצמי.
"למה אנחנו צריכים לחזור למלון? השעה רק שתים עשרה בצהריים, יש לנו זמן עד תשע בערב." הוא צחקק וליטף את ירכי. פלטתי אנחה שקטה, מרגישה מבטים ננעצים בי ובאליאב, אשר רק היה נראה משועשע מהסיטואציה הלא-כל-כך משעשעת.
"נו, בוא נחזור." מלמלתי, קמה מרגליו והולכת לכיוון הכיסא שלי. התיישבתי על הכיסא באיטיות והנחתי את ראשי על השולחן, עייפה. בכל זאת, אני ואליאב לא בדיוק ישנו בלילה שעבר על שנינו.
"נו, אבל האוכל אמור להגיע. אני רעב!" הוא אמר בטון של ילד קטן, בזמן שגלגלתי את עיניי,
"אתה רציני?" שאלתי, מנסה להוריד את החיוך מפניי.
"הו, מישהי פה משועשעת ממני, אני מתחיל להרגיש נבוך." הוא צחק, מעביר את ידו בשיער הממכר הזה שלו. אני חושבת שבכל התקופה הזאת שאנחנו מתנהגים כמו זוג, אני העברתי את ידי בשיער שלו בערך עשר פעמים.
"אני תמיד משועשעת ממך, חשבת ללכת לעבוד בתור ליצן?" הקטנתי אותו ברכות. הוא חיי בשעשוע, ממה הוא כל כך משועשע?!
"ולוותר על חברת הטכנולוגיה המוכרת בעולם? הו, את מריצה בדיחות אחת אחרי השניה." הוא חייך וקרץ לי. גלגלתי את עיניי.
"את מגלגלת עיניים יותר מדי, אני שוקל לקחת אותך בחזרה למלון, לעצום לך את העיניים המדהימות האלו." הוא נשען עם מרפקיו על השולחן, וכך גם אני עשיתי. ראשינו היו קרובים, שפתינו עוד יותר.
"כן? איך בדיוק תגרום לי לעצום עיניים?" שאלתי בהתגרות, מברישה את שפתיי בשפתיו.
הוא צחקק, נושף אוויר חם על שפתיי,
"את באמת שואלת אותי את השאלה הברורה-מאליו הזאת? אני אתן לך רמז, האנשים שבחדרים לצידנו ישמעו אותך צורחת, ואל תדאגי, אני לא הולך לפוצץ אותך מכות." הוא צחק והצמיד את שפתיו לשפתיי, נושק להן ברכות ולא מרפה. צחקקתי אל בין שפתיו האדמדמות והבשרניות.
"כמה טוב לדעת שאני לא הולכת להיות אישה מוכה, אליאב. הורדת לי אבן מהלב." חייכתי חיוך ציני ונשקתי לשפתיו נשיקה קטנה. מהצד, אנחנו בטוח נראים הזוג הכי דביק באזור, כי אנחנו באמת כאלה. אני חייבת להודות, אני לא רגילה לכל הדביקות הזאת. מלפני חצי שנה, אם הייתי רואה זוג כמוני וכמו אליאב, סביר להניח שהייתי נגעלת מהם.
טוב, באותה התקופה אהבה הייתה הדבר האחרון שחשבתי עליו.
"אני בחיים לא אפגע בך, תום. לעולם." הוא נשק לשפתיי עוד נשיקה קטנה, ואחרי הנשיקה הקטנה הזאת באו רצף של נשיקות קטנות, עד שהוא החליט שנמאס לו מהנשיקות הקטנות, והוא מתחיל לנשק אותי באגרסיביות, מול כל האנשים אשר היו בבית הקפה האינטימי הזה.
לא עצרתי אותו. הייתי צריכה את מגע שפתיו המדהים על שפתיי. הייתי צריכה אותו. בחיים לא חשבתי שאני אצטרך גבר בכזאת אובססיביות, ואני בחיים לא חשבתי שהגבר הזה יהיה אליאב. אותו האליאב שבהתחלה גרם לי לצמרמורת, ולא לאחת טובה. והנה, הגלגל הסתובב. מגבר שלא סבלתי, אליאב הפך לגבר המרכזי בחיי.
***
"בייבי, אני הולך לפגישה." הרגשתי את מגע שפתיו של אליאב על מצחי. הבטתי בו, נואשת מעט. לא רציתי שהוא ילך.
ברגע בו חזרנו לבית המלון, כבר נכנסנו למיטה. כל גופי כאב מאחר-הצהריים הסוער הזה. מעניין אם אנחנו הזוג היחיד שמתחיל ככה את הקשר שלו, מתחיל את הקשר שלו בסקס.
"אתה חייב ללכת לפגישה הזאת?" התחננתי. אליאב הביט בי במבט מיוסר מעט, אך הנהן ונאנח. גלגלתי את עיניי,
"אם אין ברירה אז אין ברירה…" מלמלתי והתהפכתי על בטני, מפנה את גבי אליו. אני יודעת שהתנהגתי בילדותיות, אך אני הייתי צריכה אותו. רציתי אותו קרוב אלי. למה הוא תמיד חייב לעזוב בערב? לא יצא ערב ששנינו נלך לטייל, אולי נלך לראות את מגדל אייפל, את שער הניצחון? זוגיות לא מסתכמת בסקס. אבל… מצד שני… הזוגיות שלנו לא הסתכמה בסקס. הייתה בה גם חברות, וידידות, ושפה משותפת. למרות שאנחנו יחסית שונים, אנחנו גם דומים.
"אל תכעסי עליי, אני מצטער." שמעתי לפתע את קולו קרוב אלי, והרגשתי את שפתיו נושקות לאוזני ברכות.
"על מה? שיש לך עבודה? אני מצטערת… סתם התנהגתי בילדותיות. אני לא רעבה, אני אחכה בחדר." לחשתי בשקט, מביטה בו בעיניים עצובות. לא רציתי שהוא ילך, ואת האמת, שדיי התחלתי לפחד מהצורך הענקי שלי בו. אני מרגישה שאני יותר מדי אובססיבית כלפיו, שאני יותר מדי רוצה אותי קרוב אלי. אני מפחדת להתאכזב, אני גם מפחדת שהוא ירתע ויבין שאני יותר מדי צריכה אותו.
"בייבי…" הוא מלמל בשקט, נשכב לצידי ותוחב את אפו בשיערי. לא הבטתי בו. התביישתי בעצמי שאני כל כך עלוקה ונודניקית.
החליפה שלו הרעישה כשהוא נצמד אלי וחיבק אותי אליו, הוא נשק לראשי כמה וכמה פעמים ומלמל כמה מילים לא ברורות.
"אני אבטל את הפגישה, בסדר? אני רוצה להיות איתך היום." הוא לחש בשקט, שתי אצבעותיו תופסות בסנטרי ומכריחות אותי להרים את ראשי ולהביט בו.
סומק התפשט על על לחיי. זה לא בסדר, אני לא יכולה להשאיר אותו איתי, אם הוא צריך ללכת לפגישת עסקים.
"לא, תלך. אני אהיה בסדר. אני אחכה לך, טוב?" לחשתי בשקט, מביטה בעיניו למרות שהדבר היחיד שרציתי לעשות זה להתחיל לחפור את הקבר של עצמי.
"לא, אני לא הולך. אני נשאר איתך ואנחנו הולכים להתכרבל במיטה ולדבר, בסדר? אני רוצה להכיר אותך יותר ממה שאני מכיר אותך עכשיו." הוא נשק למצחי ברכות וליטף את הלחי הימנית שלי.
"אתה כאילו רוצה לדעת מה העבר שלי?" גיחכתי, מביטה בעיניו.
"אולי," הוא חייך.
"רק שניה…" הוא מלמל, מתעסק עם הטלפון שלו ואז מניח אותו על המיטה,
"בסדר, זו לא הייתה פגישה עד כדי כך חשובה." הוא חייך ונשק לשפתיי נשיקה קטנה.
"בוא נשחק משחק קטן, עשרים שאלות?" הוא שואל, מלטף את הלחי שלי ברכות. הוא פשוט לא יכול להוריד את הידיים שלו ממני, ואני כל כך אוהבת את זה.
אבל השאלה שלו גרמה לי לחשוב. אני דיי בטוחה שהוא ישאל אותי שאלות על העבר שלי, על אמא שלי ועל הילדות שלי. אני לא בטוחה שאני מספיק סומכת עליו כדי לספר לו את כל מה שעברתי.
"אבל אני אתחיל," אמרתי בחשש, אליאב חייך והנהן.
"למה אורי גר איתך, ולא עם ההורים שלך?" שאלתי בזהירות, מנסה לא ללחוץ על נקודות רגישות. רק עכשיו קלטתי שאני כמעט לא יודעת כלום על אליאב, אני יודעת רק בן כמה הוא, שהוא טחון מהתחת, ושיש לו שני אחים.
"אבא שלי ואמא שלי… הם לא ידעו איך להתמודד עם המחלה של אורי. הם התנהגו אליו כאילו הוא כלי חרסינה. הם לא נתנו לו להתבטא, לרוץ. להנות, לשחק. יום אחד, מלפני חצי שנה, הוא התקשר אלי, בוכה, וביקש שאני אקח אותו לגור איתי. כמובן שזה מה שעשיתי, אחריי שכנועים רבים מצידו. הוא כל יום מודה לי שלקחתי אותו מהבית של ההורים שלנו. ההורים שלנו… איך להגיד… הם נורא נורא חרדתיים. הם ממש לא ידעו איך להתמודד עם המצב של אורי." הוא שפך את הלב שלו מולי. בלעתי את רוקי. איך הוא עשה את זה בכזאת קלות? אני בחיים לא אצליח לספר את העבר שלי בכזאת קלות! עם ליאור אני מתקשה לדבר על הדברים האלו, והוא עבר אותם איתי. טוב, רק את חלקם.
"אני לא טובה בלהגיד דברים מנחמים, סליחה…" לחשתי בשקט וכרכתי את זרועותיי סביבו, מוחצת אותו אלי בניחום.
"עצם זה שאת איתי מנחם אותי, אני פשוט אוהב להיות לידך. עכשיו תורי לשאול שאלה," הוא חייך ונשק לצווארי ברכות,
"לך על זה." חייכתי בחשש.
או שלא…
"למה את לא בקשר עם אמא שלך?" הוא שאל ברכות, מלטף את שיערי ומדרבן אותי לענות.
"אני…" מלמלתי, מרגישה את הדמעות צורבות בעיניי.
לא, תום. אסור לך לבכות בגללה. לא בגללה, ולא בגלל בעלה. את המשכת הלאה, אל תתני להם להרוס לך את החיים.
נשמתי עמוקות,
"אמא שלי… היא לא הכי שפויה." לחשתי בשקט, משפילה את מבטי ומיישרת אותו אליו במהירות.
"מאז הילדות שלי… היא הייתה מרביצה לי, מקללת אותי, אומרת שאני היחידה שאשמה בכל הבעיות שלה. בתקופה שהיא ואבא שלי היו נשואים, היא עוד הייתה מתונה. הוא היה מצליח להרגיע אותה. היא אהבה אותו הכי בעולם, וגם הוא אהב אותה הכי בעולם. הוא היה עיוור מרוב אהבה, הוא לא ראה כמה היא שרוטה על כל הראש." לחשתי, הדמעות זולגות על לחיי באיטיות ושוברות את החומה שהצבתי לעצמי.
"תום-"
"תן לי לסיים," לחשתי, רוצה להוציא את הכל. אני חייבת לספר לו, אני חייבת שהוא ידע כדי שהוא יבין שאני לא סתם נהפכתי למי שאני היום.
"קדימה," הוא לחש, משפשף את גבי בעדינות.
"כשהיא התחתנה עם בעלה, הוא… הוא היה הרבה בבית. כשהייתי מגיעה מבית הספר, הוא כבר חיכה לי בבית." בלעתי את רוקי לשניה ומיד המשכתי,
"יום אחד, חזרתי מבית הספר. הוא רצה שאני אבוא אליו, אך לא רציתי. רצתי לחדר שלי והסתגרתי בו, אך זה לא עזר. הוא נכנס לחדר שלי, משך אותי לחדר שלו ושל אמא שלי וגם לי לאבד את הבתולים שלי." ייבבתי בשקט, קוברת את ראשי בחזה של אליאב והכרחתי את עצמי להמשיך לדבר,
"זה קרה המון פעמים, הוא היה מתעלל בי מבחינה גופנית ונפשית. הוא אנס אותי כל כך הרבה פעמים… אני לא ספרתי מרוב כמות הפעמים. ופשוט יום אחד החלטתי שנמאס לי. דיברתי עם אבא שלי בטלפון ואמרתי לו שאני לא יכולה יותר לגור איתה. לא סיפרתי לו למה, הוא תמיד שאל, אבל לא יכולתי. בבית של אבא שלי היה המון שינוי, מקצה לקצה. בבית של אמא שלי רק רציתי להעלם, שלא יבחינו בי. בבית של אבא שלי הדבר היחיד שרציתי זה שהוא ישים לב אל הבת הכורה שלו, אבל הוא כבר נתן את כל האהבה שיש ברשותו לאשתו החדשה ולילדים החדשים שלו." לחשתי בשקט, הדמעות לא חדלו לזלוג על לחיי.
"היי, תסתכלי עליי." שמעתי את קולו של אליאב, אני חושבת שהקול שלו רעד.
"אני… אני לא יכולה…" ייבבתי. אני לא רוצה שהוא ירחם עליי, אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני
"נגועה" ויסרב לעשות איתי אהבה. כי את האמת? הקטע הגופני הוא לא העיקר. הרגשות שהוא מראה בזמן שהוא מביט בעיניי, נושק לשפתיי ולוחש באוזני מילים יפות הם העיקר.
"היי," הוא הרים את מבטי, לא נותן לי אפשרות להסתיר את המבט המבוייש שלי ואת הלחיים הסמוקות שלי.
הבטתי בעיניו הירוקות, הן היו רטובות במעט. מעטפת דמעות עטפה את אישוניו.
"אני בחיים לא אעזוב אותך, בחיים לא. אני בחיים לא אתן למישהו לפגוע בך שוב. אם הזין הזה רק יתקרב אלייך, רק יסתכל עלייך או רק יגיד את שמך, הוא אדם מת. הוא פשוט אדם מת." הוא אמר. ראיתי את עיניו מתקשחות את גופו נדרך. הנחתי את ידי על הלחי שלו ונשקתי לשפתיו ברכות,
"אני חושבת שאני מתחילה להתאהב בך, אליאב." אמרתי במבוכה, אך בכנות.
עיניו של אליאב נפערו, בזמן שהוא לחש,
"אני לא חושב, אני יודע שאני מתחיל להתאהב בך." ובסיום המשפט הזה, הוא הטיח את שפתיו על שפתיי.
גם אני לא חושבת שאני מתאהבת בך, אליאב.
אני בטוחה.
***
אהאהאהאה הפרק-הכי-יפה- אבר! אני כל כך אוהבת את הפרק הזה, כל כך כל כך כלכך!
אני ממש מקווה שגם אתן אהבתן את הפרק, ואני רוצה להודות על כל התגובות המדהימות שלכן.
אוהבת אתכן הכי בעולם 3>