"תן לי עוד סיבה לנשום" – פרק שלושים ושתים, ואחרון

פרק 32, ואחרון – בסופו של דבר

כעבור שנתיים

"אליאב! המשאית הגיעה!" צרחתי בהתרגשות, משקיפה על הכביש מהחלון לעוד כמה שניות ואז פוצחת בריקוד קטן. אליאב בדיוק יצא מהמקלחת, פלג גופו התחתון עטוף במגבת לבנה.
הפסקתי לרקוד במהירות, אליאב הרים את גבותיו בשעשוע.
"אני רואה שגדלה לי בבית רקדנית מהוללת," הוא אומר, משתדל לא לפרוץ בצחוק. הרגשתי את הגוון האדמדם מתפשט על לחיי ואמרתי במהירות,
"משאית ההובלות הגיעה." קרצתי לו, כנראה שהקריצה לא הייתה מרשימה במיוחד, כי הוא פרץ בצחוק ושמט את ראשו אחורנית.
"בייבי, את טובה בכל כך הרבה דברים, אבל בואי נשאיר את הריקוד והקריצות מחוץ לתחום." הוא אמר ומשך את המגבת מפלג גופו התחתון, זורק אותה על המיטה ולובש את הבוקסר שהיה בידו.
שרברבתי לכיוונו שפתיים,
"אני לא מספיק סקסית בשבילך כשאני קורצת?" אמרתי במעין עצב.
אליאב התקרב לכיווני, טיפות מים זעירות זולגות במורד בטנו המשורטטת והשרירית,
"את האישה הכי סקסית שאי פעם פגשתי ואפגוש." הוא כורך את ידיו סביב מותני, מרטיב את השמלה הקייצית אשר לבשתי, אך כרגע לא ממש היה לי אכפת.
"אתה יודע שאתה הגבר הכי מדהים שאיי פעם פגשתי?" שאלתי, ידי עולה אל הלחי הימנית שלו ומלטפת אותה ברכות. הרגשתי את זקפתו מתחפרת בבטני, הכרחתי את עצמי לא להסמיק.
"את יודעת שאת האחת שאני רוצה שתהיה האמא של הילדים שלי?" הוא אמר בשקט, ידו נתחבת בשיערי ומקרבת אותי אליו. ליבי נדם. עד עכשיו, בחיים לא דיברנו על העתיד הרחוק.
השפלתי את מבטי במהירות, כי הרגשתי את הדמעות מעקצצות בעיניי. אלו לא היו דמעות של פחד, או חוסר נוחות, אלו היו דמעות של התרגשות.
"תום…" הוא לחש, דמעה זלגה על הלחי שלי. מבטי עדיין היה נעוץ ברצפה.
"אני… אני רוצה להיות האמא של הילדים שלך, אני רוצה להיות איתך לנצח…" אני לוחשת בשקט. אליאב הניח את שתי אצבעותיו על סנטרי, מרים את ראשי.
"אני אוהב אותך, אל תפקפקי בזה לשניה." הוא נשק לשפתיי ברכות.
דלתות המעלית נפתחו, אורי נכנס לחדר.
"תמצאו לכם חדר," הוא מלמל. שיערו ארך, הוא גדל והפך לכל כך יפה. הוא הבריא מהמחלה, וחזר ללמוד בבית ספר רגיל. כל הבנות רודפות אחריו.
"זה מה שעשינו, עד שנכנסת אליו." אליאב החמיץ את פניו בזמן שאני צחקתי והפנתי את גבי אליו. הוא כרך את זרועותיו סביבי ואני הנחתי את ראשי על חזהו החשוף.
"בכל מקרה, פתחתי את הדלת למובילים, הם מתחילים להכניס את הרהיטים לסלון." הוא הודיע ונכנס בחזרה למעלית.
"סוף סוף עברת לגור איתי, עשית לי את המוות עד שהסכמת." אליאב סובב אותי אליו ונשק לשפתיי ברכות. גלגלתי את עיניי,
"אני במילא הייתי בבסיס עד הלילה, אז חזרתי לדירה שלי." משכתי בכתפיי.
"עכשיו את שייכת רק לי. רק. לי." הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי באגרסביות והצמיד את גבי לקיר הקרוב ביותר.
הוא נשך את שפתי התחתונה והוריד את כתפיות שמלתי. מיד אחר כך נפלה השמלה על הרצפה וגופו של אליאב נצמד אל גופי אפילו יותר.
התנתקתי משפתיו בקושי, מתנשפת,
"א…אליאב…" גופי רועד, אני כמעט קורסת אל בין ידיו ואומרת לו לקחת אותי למיטה.
"מה יש?" הוא מביט בעיניי, ידו חופנת את הלחי שלי.
"באמת התכוונת לזה? שאתה רוצה שאני אהיה האמא של הילדים שלך?" אני שואלת, מביטה בו במבוכה.
"את יודעת שאני לא משקר," הוא נושק לאפי ומצמיד את המצח שלו אל מצחי. אני עוצמת את עיניי ומתענגת על מגעו.
"אני הולכת לבקר היום את איתי ואופיר, אתה בא איתי?" אני שואלת ומדביקה לו נשיקה קטנה על השפתיים, מתרחקת ממנו ולובשת את שמלתי בחזרה.
"מה יש? שוב אביתר רב עם איתי?" אליאב מגלגל את עיניו ולובש את הג'ינס הבהיר והיפה שלו, שעושה לו תחת יותר מהמם משלי.
"אני יודעת? אביתר בזמן האחרון מציק לאיתי ולאופיר יותר מדי, הוא רוצה שאופיר תחזור הביתה ואופיר לא רוצה, אז איתי התעצבן עליו." משכתי בכתפיי ונעמדתי מול המראה, מסדרת את שיערי הפרוע.
"אביתר חייב להפסיק לפקח על אופיר עשרים וארבע שבע." אליאב מגלגל את עיניו ולובש את הטי-שרט הלבנה שלו.
"טוב, נלך?" אני שואלת ומחייכת חיוך קטן אל אליאב.
***
"שלום!" אני נכנסת לבית הקטן והחמים. אופיר מיד קופצת עליי בחיבוק ענקי.
"אני כל כך שמחה שבאתם!" היא אומרת בהתרגשות ומתנתקת ממני,
"אליאבוש!" היא קופצת עליו והוא מרים אותה ומחבק אותה בחוזקה. כן, הם נהפכו להיות חברים מאוד טובים ואני חייבת להודות שלפעמים אני ממש מקנאה באופיר. אני יודעת שאליאב לא יבגוד בי, הוא לא יפגע בי, אבל זה נראה שאיתה הוא מרגיש הרבה יותר בנוח מאשר איתי.
"היי, קטנה," איתי אוסף אותי בזרועותיו ומחבק אותי אליו. אני כורכת את ידיי סביב צווארו ומחבקת אותו בחוזקה, מנסה להתעלם מהקנאה שמקוננת בליבי.
אני ואיתי מתנתקים מהחיבוק, ואני רואה את רועי ואגם יושבים על הספה, היא בין זרועותיו. אני מתקדמת אליהם ורועי קם במהירות ומחבק אותי אליו.
"מה שלום הנסיכה הקטנה שלי?" הוא שואל ואני צוחקת ומגלגלת את עיניי,
"מה שלום הערס הקטן שלי?" אני מתנתקת מהחיבוק ונושקת ללחי שלו. אגם מנופפת אלי ואני מחזירה לה חיוך ידידותי.
אני ואגם לא התחברנו כל כך. היא לא נוראית כמו שחשבתי, אבל גם לא מישהי שאני ארגיש בנוח לדבר איתה על הכל. לעומתי, שירן התחברה אליה.
"שירן וליאור בדרך, שבו. אליאב, תום, מה אתם רוצים לשתות?" אופיר שואלת אותנו ואני מתיישבת על הספה היחידה שנשארה ריקה. אני ואליאב אומרים לאופיר מה אנחנו רוצים לשתות. אליאב מתיישב לצידי ומניח את ידו על ירכי. אני קצת כועסת עליו, כי אני יודעת שהוא מספר לאופיר דברים שהוא לא מספר לי, אבל אני מנסה להבליג. אני לא רוצה שיווצר פיצוץ, זה ערב שישי, הערב המשותף של כל החבורה שלנו.
אני מזיזה את ידו מירכי והוא רוכן אלי,
"מה יש?" הוא שואל, אני כבר שומעת בקול שלו את הדאגה.
"כלום." אני בולעת את רוקי ומסיטה את מבטי ממנו.
דופקים בדלת, אני קמה במהירות ורצה אליה.
"תומוש!" שירן קופצת עליי ומוחצת אותי אליה. שירן באמת חמודה, רק צריך להתחבר אליה.
היא ממשיכה לכיוון הסלון, בזמן שליאור נעמד מולי.
"היי אח גדול," אני ממלמלת בחוסר חשק ומחבקת אותו.
"מה יש?" הוא שואל, מתנתק מהחיבוק ומביט בעיניי. אני משפילה את מבטי אל הרצפה,
"אתה חושב שאליאב מספר לאופיר דברים שהוא לא מספר לי?" עיניי מתמלאות דמעות, אך אני לא מאפשרת להן לזלוג על לחיי.
"תום, אליאב אוהב אותך. את יודעת את זה, אל תכניסי את עצמך לסרטים." ליאור נושק לראשי ברכות.
"תום?" אליאב נעמד מאחורי, אני מריחה את הריח המדהים שלו.
"אני הולך לסלון," הוא ואליאב מתחבקים וליאור ממשיך לכיוון הסלון.
"את מוכנה להסביר לי מה יש לך?" הוא מרים את ראשי ומביט בעיניי העצובות.
"כלום." אני פולטת בשקט.
"זה בגלל אופיר? את יודעת שהיא רק ידידה-"
"שיודעת עלייך יותר ממני." אני מתפרצת בזעם.
אני שומעת את כולם בסלון משתתקים, ואני מבינה שאני צריכה קצת להרגע.
"אני הולכת," אני אומרת ופותחת את הדלת,
"תום, אל תהיי היסטרית-" אך טריקת הדלת שלי קוטעת אותו. אני הולכת במהירות לכיוון חדר המדרגות ויורדת את כולן.
אני יודעת לאן אני הולכת.
***
אני מתיישבת על הכיסא, מול האישה היפה שאני מכירה זמן רב כל כך. עיניה עצומות, לא שזה חדש. הרי היא בתרדמת כבר שנה וחצי.
"היי, אמא." אני לוחשת בשקט, משפילה את מבטי.
"את יודעת? לפעמים אני חושבת שאליאב מעדיף את אופיר על פני. למה לה הוא מספר דברים שעוברים עליו ולי לא? וכל הקטע שהוא גם מספר לה דברים עלינו, על מה שעובר על שנינו." אני משחקת באצבעותי.
"הוא זה שעודד אותי לבוא לבקר אותך, הוא אומר שככה אני פחות אשנא אותך ואסלח לך לאט לאט. אני יודעת שאת לא בן אדם רע, אבל אני לא מבינה למה עשית לי את זה. אני יודעת שאת לא התכוונת לפגוע בי ובליאור, אבל למה לא יכולת לקחת את הכדורים? היית יכולה להיות אמא טובה. לא תמיד היית משוגעת." אני אומרת, מרגישה את הדמעות זולגות על לחיי.
"אני לא מאמינה שאביעד עשה לך את זה, איך הוא היה מסוגל? אני מקווה שהוא ירקב בכלא," אני יורקת בזעם.
"אני מקווה שתתעוררי מתישהו, אמא." אני אומרת בשקט, מנגבת את הדמעות שזולגות על לחיי.
"אם אני אתחתן איי פעם, אני ארצה שתהיי בחתונה שלי." אני קמה מהכיסא ומתקרבת אליה. אני נושקת למצחה ברכות ויוצאת מהחדר. אני הולכת במסדרונות בית החולים עד שאני מגיעה אל היציאה.
***
"איפה, לעזאזל, היית?" אליאב עומד מולי. אלוהים, רק נכנסתי הביתה.
"הייתי בבית חולים." לחשתי בשקט והלכתי לכיוון המעלית.
"תסתכלי עליי שאני מדבר איתך," ידו נכרכה סביב זרועי וסובבה אותי אליו. עיניו רשפו אש. שנאתי שהוא כועס, הרגשתי אשמה למרות שהוא זה שפוגע.
"מה?" אני לוחשת, מביטה בעיניו למרות שהדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה להעלם.
"את חייבת להבין שאופיר היא החברה הכי טובה שלי-"
"ואני הבת זוג שלך שנתיים כבר! למה היא יודעת יותר ממה שאני איי פעם אדע?" אני מתעצבנת, וכאן הדמעות כבר מתחילות לזלוג.
"את לא מבינה שאת תמיד תהיי במקום הראשון? את היחידה שאני אוהב, תביני את זה כבר. תפסיקי להיות חסרת בטחון. תבטחי בי. אני אוהב אותך, רק אותך." הוא חופן את הלחי שלי בידו ונושק לדמעותיי ברכות.
"את היחידה שאני חושב עליה, את היחידה שאני אוהב. את היחידה שאני רוצה לזיין אותה." הוא מניח את ידו על ישבני וסוחט אותו, בזמן שפי נפער. הוא לא שואל, ומצמיד את שפתיו לשפתיי.
אנחנו נופלים על הספה בסלון. הבגדים שלנו נופלים על הרצפה, והאנקות שלי ממלאות את חלל הבית.
***
אני מתעוררת במיטה, בחדר שלי ושל אליאב. הוא לא שוכב לצידי, מה שדיי מפריע לי. אני מתיישבת במיטה, משפשפת את עיניי כהרגלי ומפהקת בקולניות.
"בוקר טוב," אליאב נכנס לחדר, ידו מאחורי גבו.
"בוקר…" אני ממלמלת. הוא מפיל את הטלפון שלו על הרצפה בטעות, אני מגלגלת את עיניי.
הוא יורד על ברכיו בזמן שאני ממלמלת
"אתה כזה חסר אחריות-"
"תום," הוא לוחש, ואז ידו מושטת לכיווני, קופסת קטיפה כחולה מונחת על כף ידו. הוא פותח את הקופסה, טבעת זהב עם יהלום קטן מנצנצת אלי.
"אליאב-"
"התנשאי לי?"
***
-מילות פרידה-
הוווו אליאבי שליי כמה שאני אתגעגע אלייך!
אני חייבת להודות שאני כל כך נהנתי לכתוב את הסיפור הזה, כל כך התחברתי לתום ולאילאב. אני מקווה שהקוראות של הסיפור הנוכחי ישארו איתי גם לסיפור הבא, ויצטרפו גם קוראות חדשות.
אני אוהבת אתכן המון, ואני רוצה להודות לכן על כל התמיכה הענקית שקיבלתי בסיפור הזה, פרק אחרי פרק. אתן מדהימות.
אוהבת המון המון 3>