"תן לי עוד סיבה לנשום" – פרק שלושים ואחת

פרק 31 – אוהבת אותו

עברו שבועיים, נשאר עוד שבוע לבילוי בפריז. רוב הזמן אני ואליאב היינו יחד, אבל הוא יצא המון לפגישות בערב. הבנתי אותו, בכל זאת, הוא בא לפריז למען הפגישות האלה.
שכבתי המיטה, לבושה בפיג'מה הילדותית אך האהובה שלי. אליאב הלך לפגישה מלפני שעה, ואני כבר הספקתי לאכול ארוחת ערב בחדר האוכל, להחליף לפיג'מה ולהכנס למיטה.
הטלפון שלי רטט, לקחתי אותו מהשידה והבטתי במסך,
"יש לך הודעה מ- הדביל".
החלקתי את אצבעי על המסך ונכנסתי להודעות.
מ-הדביל: מתגעגע.
צחקקתי בשקט והתחלתי להקליד, לבסוף שלחתי את ההודעה ונשכתי את שפתי התחתונה בציפייה.
מ-תום: ילד רע שכמותך, שולח הודעות באמצע פגישה?
הוא התחיל להקליד, אך נעצר, התנתק והטלפון שלי צלצל.
'הדביל מתקשר'.
צחקקתי מהכינוי שהדבקתי לו ועניתי לטלפון,
"אני לא מאמינה, אני מדברת עם אליאב פלדמן, המנהל של רשת הטכנולוגיה המוכרת בעולם?" עשיתי את עצמי המומה, משתדלת לא לפרוץ בצחוק.
"בטח, בטח. רדי למטה, אני אתן לך חתימה. אגב, אני מצפה שתלבשי את הפיג'מה האהובה עליי." הוא אמר וניתק במהירות. צחקקתי בשקט והנדתי בראשי,
הוא רוצה שאני ארד למטה? עם הפיג'מה? הוא רשמית השתגע.
***
"מה העניין?" שאלתי, עומדת מולו כשאני לבושה בפיג'מה הילדותית שלי, בזמן שאנשים עוברים לידנו ומגחכים. טוב, אני מבינה למה. אני הייתי לבושה בפיג'מה בזמן שאליאב היה לבוש בחליפה מחוייטת.
"יפייפיה…" הוא מלמל וחיבק אותי אליו. גלגלתי את עיניי וצחקקתי,
"אני מדהימה בפיג'מה, נכון?" אמרתי בציניות.
"מקסימה." הוא אמר ברצינות, צחקקתי,
"אני הייתי צינית!"
"ואני הייתה רציני, את יפייפיה, תום. לא משנה מה תלבשי." הוא אמר ברכות. חייכתי חיוך נבוך והתנתקנו מהחיבוק והבטנו אחד לשניה בעיניים.
"אז למה רצית שאני ארד?" שאלתי בזמן שהוא נשק ללחי הימנית שלי ברכות.
"רציתי להודיע לך שהטיסה שלנו הוקדמה למחר, בגלל מזג האוויר הלא צפוי." הוא אמר בשקט, מביט בי בצער. נאנחתי בשקט,
"איזה באסה… כל כך נהנתי כאן! כל כך יפה כאן…" לחשתי בשקט, מעיפה מבט מסביבי. עיר האורות, אני אתגעגע אלייך.
***
"היי, את עייפה?" שמעתי את קולו של אליאב לצידי. היינו במטוס, טסים כבר שעה וחצי. לא יכולתי להרדם. מה הולך לקרות כשאני אחזור הביתה? אני לא רוצה לראות את רועי, אני רואה אותו וישר כל מה שאני מרגישה חוזר וצף. בעצם… אני לא בטוחה כמה אני מחבבת אותו עוד. הוא פגע בי כל כך הרבה, שאני חושבת שאני יותר מתחילה להרתע ממנו מאשר לאהוב אותו.
מעניין מה עם איתי ועם אופיר, איך הם מסתדרים? את האמת, איתי התקשר אלי כמה פעמים במהלך החופשה שלי בפריז, אבל אני רק סיננתי אותו. רועי לא התקשר אפילו פעם אחת.
"אני לא כל כך עייפה…" לחשתי בשקט, מניחה את ראשי על כתפו של אליאב ונושקת לה ברכות. אליאב היחיד שלא איכזב אותי, בחיים. הוא תמיד התחשב בי, תמיד דאג לי ותמיד ידע איך אני מרגישה. הוא היחיד שיודע את כל הסיפור שלי, מההתחלה ועד הסוף.
"הכל בסדר?" הוא לחש, מלטף את שיערי ונושק לראשי ברכות. נאנחתי בשקט,
"אני מפחדת לחזור לארץ. אני מפחדת להתמודד עם כל האנשים שהשארתי מאחור למשך שבועיים." לחשתי והרמתי את מבטי אליו, בוחנת את תגובתו. הוא היה נראה אדיש,
"זה הגיוני לגמרי. אם את רוצה, את יכולה לישון אצלי היום. אנחנו ננחת אחר הצהריים, ואני בטוח שאורי התגעגע אלייך." מבטו התרכך והוא נשק לשפתיי ברכות. צחקקתי בשקט והנהנתי,
"אני ממש התגעגעתי אליו." הודתי. חיוך רחב נפרש על פניו של אליאב והוא נשק למצחי בעדינות,
"אני בטוח שהוא התגעגע אלייך המון. הוא מאוד אוהב אותך." הוא אמר בבטחון. חייכתי במבוכה,
"אתה באמת חושב? אני מקווה." לחשתי בשקט, מביטה בעיניו היפות ששידרו רוגע ושלווה.
"אני בטוח." הוא נשק לשפתיי וצחקקתי אל בין שפתיו האדמדמות והטעימות.
***
"תום!" אורי קפץ עליי בחיבוק. צחקתי וחיבקתי אותו בחזרה, בגעגוע. כמה שהתגעגעתי אל הילד הזה. הילד הכי מדהים בעולם…
"אהמ, אהמ," שמעתי את אליאב מכחכך מאחורה. צחקקתי במבוכה ועזבתי את אורי. הוא קפץ על אליאב בחיבוק, והם היו נראים כל כך חמודים באותו הרגע.
הבטתי בהם בחיוך. זה היה מאוד ברור לעין שהם אוהבים מאוד אחד את השני, וזה היה פשוט מקסים בעיניי.
"איך היה בפריז?!" אורי שאל בהתלהבות, מצחקק ומתיישב על הספה. לצידו התיישב אליאב.
"אני בטוחה שאליאב ישמח לספר לך בזמן שאני אתקלח." חייכתי חיוך רחב והתקרבתי אל אורי. נשקתי למצחו ברכות ולפתע הרגשתי ידיים נכרכות סביבי. אליאב.
הוא הושיב אותי על ברכיו ונשק לעורפי נשיקה קטנה.
"אליאב," צחקקתי במבוכה.
"אתם חברים?!" אורי שאל בהפתעה ופיו נפער לעיגול ענק.
"הצעתי לה חברות, היא לא הסכימה. מה אתה אומר על זה?" אליאב חייך בשעשוע בזמן שאני גלגלתי את עיניי והנחתי את ראשי על חזהו,
"אני מבין אותה. אם כבר, היא אמורה להיות חברה שלי." אמר אורי ונכנס אל בין זרועותיי, מחבק אותי בחוזקה.
"אני גם מעדיפה אותך. אבל ששש, אל תגלה לאליאב." לחשתי באוזנו של אורי בקול רם מעט, בכוונה.
"אבל אני קטן ממך." הוא לחש באוזני בהפתעה. צחקתי וליטפתי את הלחי הימנית שלו,
"אבל אתה יותר חתיך מאח שלך."
"היי-"
"תסתום." השתקתי את אליאב.
"את יודעת, אולי אני בכל זאת יכול להיות חבר שלך." אורי שיחק את עצמו קשה להשגה, מה שאני חייבת להודות, היה טיפה משעשע, אך גם חמוד מאוד.
"תחשוב על זה," קרצתי לו וקמתי מברכיו של אליאב.
"היי! אבל את חברה שלי!" אליאב אמר בילדותיות שבאה לו באופן טבעי. צחקתי וקירבתי את ראשי לראשו, נושקת לשפתיו ברכות ושוב חווה את יום העצמאות בבטני.
"את יודעת מה? אני אשאיר אותך לאליאב, אתם חמודים ביחד." שמעתי את קולו של אורי מאחורינו. צחקקתי בשקט והתנתקתי משפתיו המדהימות של אליאב,
"תודה, אחי." אליאב נתן לו כיף ידידותי בזמן שאני מלמלתי,
"בנים…" והתקדמתי לכיוון המעלית.
***

הלכתי לכיוון חדר האורחים. אני לא רוצה שאליאב יתהפך פתאום ואני אקום לבד במיטה. אני מרגישה דחויה כשזה קורה.
גם בפריז זה היה קורה. לפעמים הייתי מתעוררת באמצע הלילה, והוא בכלל לא היה נמצא בחדר.
ואני מצאתי את עצמי שוכבת במיטה, ערה, בוהה בתקרה ומחכה לו.
לפעמים הוא היה חוזר שיכור, לפעמים הייתי רואה עצב בעיניו.
פעמיים הוא תפס אותי ערה. פעם אחת הוא שלח לי מבט בעיניים מזוגגות, חסרות הבעה, ובפעם השניה הוא פשוט נשכב לידי וסובב את גבו אלי.
בשני המקרים סובבתי את גבי אליו ובהיתי בחלל החשוך, בזמן שהדמעות זלגו במורד לחיי.
אני חייבת להודות, אני ממש בכיינית כשזה קשור אל אליאב.
"היי, לאן?" שמעתי את קולו של אליאב מאחוריי. הסתובבתי אליו ובחנתי אותו. רק מגבת קטנה הייתה כרוכה סביב מותניו, וטיפות מים קטנות זלגו במורד בטנו הקשוחה והמשרוטטת, וגם במורד רגליו האתלטיות.
"לחדר אורחים." אמרתי בשקט, בולעת את רוקי בקושי. הוא כל כך יפה.
"למה?" הוא שאל, לא מבין. אני לא מבינה, הוא כבר שכח מה קרה בפעמים שישנו ביחד? אמנם היו גם פעמים בודדות שהוא ישן לצידי כל הלילה, אך הן באמת היו בודדות.
"כדי שלא תעזוב אותי לבד באמצע הלילה." לחשתי, בקושי מצליחה להוציא את המילים מפי.
"תום…" הוא לחש בשקט. הוא בטח הניח שלא הייתי ערה כל לילה. טוב… המגע החם שלו היה חסר לי, לכן הייתי מתעוררת. הייתי צריכה אותו.
"אני יודעת, אליאב, יש לך בעיה עם שינה עם אנשים. אני מקבלת את זה, רק בפעם הבאה שתרצה לישון איתי, תודיע לי שאתה הולך לעזוב אותי באמצע הלילה לבד וללכת להשתכר. טוב?" הבטתי בעיניו, בטוחה במה שאמרתי.
"תום…" הוא מלמל בשנית, לא היו לו את המילים להגיד. הוא ידע שאני צודקת, הוא ידע שהוא זה שטעה בפעמים האלו שהוא עזב אותי לבד במיטה.
"לילה טוב, אני עייפה." לחשתי בשקט והתקדמתי לכיוון החדר אורחים, נכנסת לתוכו וסוגרת אחריי את הדלת.
נשכבתי במיטה ונאנחתי בשקט. טוב, לפחות אמרתי לו את כל מה שהיה לי להגיד.
עצמתי את עיניי וניסיתי לשכוח מאליאב לכמה דקות, למרות שזה היה דיי קשה, כי הייתי בבית שלו. שמעתי את הדלת נפתחת והנחתי שזה אליאב. כל כך מהר?
המיטה זזה מעט, והרגשתי ידיים חסונות ושריריות עוטפות אותי ברכות.
"אני יודע שאת ערה," אליאב לחש באוזני. הסתובבתי אליו והבטתי בעיניו היפות. הוא היה כל כך קרוב אלי באותו הרגע,
"כל הכבוד לך." אמרתי בשעמום, למרות שבבטני התחוללה סיערה.
"היי, אני מצטער." הוא לחש בשקט, מביט בעיניי ותוחב את ידו בשיערי.
"אני שונאת שאתה עושה את זה." לחשתי בשקט, משפילה את מבטי אל המצעים הלבנים והנקיים.
"אני מבטיח לך, אני לא אעשה את זה יותר. בסדר? אני אשן איתך כל הלילה, כל לילה." הוא הצמיד את מצחו למצחי ונשק לשפתיי ברכות. התרככתי במהירות תחת מגע שפתיו, כמו בכל פעם. עיניי נעצמו באופן אוטומטי, והתמסרתי למגע שפתיו ולזרועותיו החסונות שאחזו בי בבטחה.
לפתע הטלפון שלי צלצל. ניתקתי את שפתיי משפתיו של אליאב בצער ולקחתי את הטלפון שלי מהשידה.
'איתי מתקשר'.
בלעתי את רוקי ועניתי לשיחה הנכנסת.
"הלו?" שאלתי.
"תום." איתי אמר בשקט.
"איתי," אמרתי במעט הפתעה, קמה מהמיטה ויוצאת למרפסת, סוגרת אחריי את הדלת הזזה.
בבקשה שאליאב לא יעשה לי אחר כך חקירה משטרתית.
"טוב לשמוע ממך אחרי כל כך הרבה זמן," הוא אמר.
"איך אתה ואופיר? ראיתי אותך בטקס סיום השנה." אמרתי, מחייכת מעט לעצמי. באמת היה נראה באותו היום שהוא שבוי בקסם של אופיר.
"אנחנו… הכל טוב." מלמל בשקט.
"אני שמחה לשמוע." אמרתי וחיוך נפרש על פניי. באמת שמחתי בשביל אופיר ואיתי, הם נורא חמודים ביחד.
"רועי אמר שאת בקשר עם אליאב, מהמלון. מה יש בניכם?" הוא שאל במהירות, כאילו הוא פחד שמאוחר יותר לא יהיה לו את האומץ לשאול.
"אנחנו בני זוג." אמרתי בבטחון. אני ממש לא הולכת להתבייש בקשר שלי ושל אליאב.
"ואת… את אוהבת אותו?" שמעתי אותו בולע את רוקו. חייכתי חיוך נבוך, למרות שאף אחד לא היה לידי.
"כן, אני אוהבת אותו." אמרתי, לחיי הפכו אדומות.
"זה… זה נהדר," איתי אמר, נאנח בשקט ואז ממשיך,
"רועי מת מדאגה, למה את לא מדברת איתו? הוא לא הסכים לספר לי." הוא לחש בדאגה.
"אני… פשוט… היה בנינו משהו, ו… זה לא נגמר יפה." בלעתי את רוקי והשפלתי את מבטי אל הרצפה.
"וחוץ מזה, רק היום הגעתי מפריז. הייתי שם עם אליאב שבועיים." חיוך נפרש על שפתיי כשנזכרתי בימים שאני ואליאב העברנו בפריז.
"את זה שמעתי מאח שלך." הוא מלמל ואז הוסיף,
"אז… תשארי בקשר?" הוא שאל, קולו מלא ציפייה.
"תמיד." לחשתי וניתקתי את השיחה.
"את אוהבת אותי?" קולו של אליאב נשמע מאחורי. לחיי אדומות והסתובבתי אליו במהירות, הבעת פניי הופכת לכועסת,
"צוטטת לי?!" אמרתי בזעם.
"שאלתי שאלה, תעני. את אוהבת אותי?" אליאב התקרב לכיווני. לאחר כמה שניות הוא כבר כרך את ידיו סביב אגני.
"אני… כן…" מלמלתי בשקט, נבוכה מהדרך בה הוא גילה את הרגשות שלי כלפיו.
"גם אני אוהב אותך, תום." הוא לחש והצמיד את שפתיו לשפתיי. הפרפרים בבטני קמו לתחייה, מתעופפים וגורמים לי להרגיש בעננים.
אליאב אוהב אותי? סוף סוף… סוף סוף מישהו שאוהב אותי בזכות מי שאני.
ושאני אוהבת אותו אפילו יותר ממה שהוא אוהב אותי.
***
סליחה על הפרק הנוראי, אני חולה ממש ובקושי מצליחה לחשוב ולהקליד. אני מקווה שאני אעלה עוד פרק בקרוב.
אוהבת 3>