"תן לי עוד סיבה לנשום" – פרק שישי

פרק 6 – מי שאני

*הודעה*
אוקיי, אז בסיפור הזה החלטתי להתקדם מבחינת הכתיבה שלי ולהפסיק לעשות נקודות מבט. הרי בספר אמיתי אי אפשר לעשות נקודות מבט, ואני חושבת שבעצם נקודות המבט עושות לכותב את החיים קלים, כי ככה הוא יכול להראות מה הצד השני מרגיש, ולא לתת לו באמת להוכיח את עצמו ולשכנע את קהל הקוראים שהוא מאוהב/עצוב/נבגד/ שמח וכו' עד הסוף.
אשמח אם תתמכו במה שהחלטתי❤
נ.ב – בכל פעם שיש ~~~ זה סיוט, נכון לפרק הזה.
קריאה מהנה ❤

"היא מספרת עלייך רק דברים טובים," חייך איתי וזרק לעגלה שתי חפיסות במבה. הנדתי בראשי וצחקתי,
"אלוהים, היא משמיטה את כל התלונות שלי, ואת העצבים, והכעס." אמרתי בכנות, הולכת לצד איתי שסחב את העגלה בעצלות.
לפתע פניו של איתי הפכו רציניות, וחיוכו נמחק,
"איך זה שאת ככה?" הוא שאל בזהירות, אולי הוא חשש שאתעצבן עליו.
אבל אני בכלל לא הבנתי למה הוא מתכוון.
"איך ככה?" שאלתי. משכתי את הגומיה השחורה משיערי ופיזרתי אותו, נותנת לו לגלוש על כתפיי בגלים שטנים רכים.
"ככה… שונה. בלילה של המועדון היית כל כך שונה, היית בטוחה בעצמך, ו… טוב, הראת לי את החזה שלך בכוונה. עכשיו את לבושה בצניעות, אפילו בצורה דיי מוזנחת, ואת לא מתנשאת ומחייכת בקור כזה. מה יש?" הוא שאל, פולט מילה אחר מילה. חייכתי חיוך קטן. באמת התנהגתי לידו בחופשיות, יותר מאשר ליד אחרים. הנדתי בראשי. לא הייתה לי תשובה.
"תקשיב, אני זאת מי שאני. הרבה יגידו שאני פרחה, זונה, נותנת, ואולי אני כזאת, אבל אני לא מסתירה את מי שאני. איך שהתנהגתי במועדון, זאת באמת אני. אני יודעת לנצל את הגוף שלי בשביל להשיג דברים, פשוט… אתה שונה מכולם. איתך אני מרגישה שאני באמת יכולה לדבר, וזה לא קרה לי בזמן האחרון." אמרתי בפרץ של כנות. לא התכוונתי לברבר כל כך הרבה, אבל ככה יצא. הוא נשאר פעור פה, ואני רק חייכתי חיוך רחב והנהנתי מעט,
"אכן מילים קשות."
***
חזרנו אל הבית, מתנשפים, ששנינו אוחזים בשקיות רבות, בהן כל המצרכים אשר רוזה ביקשה. והיו לא מעט מצרכים.
איתי סימן לי להניח את השקיות על השיש, וככה עשיתי, וגם הוא.
הוא הציץ בשעון שהיה תלוי על הקיר, וראה שהשעה כמעט שבע בערב.
"אני אלך להביא את אופיר, תרגישי חופשי להסתובב בבית." איתי חייך, נשק ללחי הימנית שלי, ויצא מהבית.
רוזה יצאה מהמטבח, מחייכת.
"נהנתם?" שאלה, והתחילה לפרוק את המוצרים ולשים כל אחד במקומו.
התחלתי גם אני לפרוק את המוצרים, ולהגיש לה אותם. חייכתי חיוך רחב,
"היה נחמד, יש לך בן מדהים." אמרתי בכנות. הבטחתי לעצמי משהו. רוזה היא היחידה שאני בחיים לא אשקר לה. רוזה נתנה את הכל בשבילי, טיפלה בי, הכינה לי לאכול, עזרה לי בשיעורי הבית. היא הייתה האמא האמיתית שלי, למרות שלא הייתה הביולוגית. היינו מחוברות בנפש. אהבתי אותה יותר מכל אחד אחר.
"אני יודעת." היא אמרה וחייכה חיוך גאה. הייתי בטוחה שהיא גאה באיתי. יש במה להתגאות. הוא באמת נורא חמוד.
"את צריכה עזרה במשהו? איתי הלך להביא את אופיר, ולי משעמם." אמרתי, רוזה צחקה,
"לא. לכי תראי טלוויזיה או תעסיקי את עצמך בדרך אחרת. אגב, אני חושבת שאיתי, רועי ואופיר יצאו היום למועדון. איתי דיבר איתך על זה?" היא שאלה, הנדתי בראשי לשלילה. לא היה לי אכפת. זה לא ענייני מה שהולך בין אופיר לאיתי, ושמחתי בשבילם. זה הגיע לאופיר, וגם לאיתי. הם באמת התאימו.
"את יכולה להראות לי איפה החדר אורחים? אני חושבת שאני אלך לנוח קצת. תעירי אותי רבע שעה לפני הארוחת ערב?" שאלתי וחייכתי חיוך עייף. לא היה לי כוח יותר ליום הזה. הכל התחיל בלילה שעבר עליי, ואז הבוקר, והשיחה עם ליאור… הייתי חייבת לנוח. שינה קלה לא תזיק.
"בטח, בואי." היא חייכה והובילה אותי במסדרון. הבית היה צנוע, אך יפה מאוד. קירותיו היו צבועים בלבן, ותמונות רבות של המשפחה היו מפוזרות בכל הבית. יותר מכך שהוא היה יפה, הוא היה משפחתי וחמים. לא כמו הבית שלי, שאפילו תמונה אחת שלי, עם אבא שלי, אין. בעצם… אולי הבית שלי כן משפחתי וחמים, תלוי מי מדיירי הבית מסתכל. אם ענת תסתכל, הבית יראה לה מאוד משפחתי וחמים.
רוזה פתחה את דלת החדר, ולעיניי נגלה החדר הכי מקסים שראיתי בחיי. מיטה זוגית הייתה באמצע החדר, שולחן כתיבה בפינה, ופוף ושולחן עגול שקוף בפינה השניה. החדר היה יפה, למרות שהיה פשוט.
"הוא יפה." חייכתי חיוך רחב, ורוזה רק חייכה ויצאה מהחדר, סוגרת אחריה את הדלת ומשאירה אותי לבדי, עם המחשבות. חלצתי את נעליי ונשכבתי על המיטה, מתכסה בשמיכה, שלמרבה הפלא הייתה שמיכת פוך, למרות שנעים בלילות.
עצמתי את עיניי, ודמותה של אמי עלתה במחשבתי. פקחתי את עיניי במהירות והנדתי בראשי, מתנערת מכל מחשבה וזיכרון.
לאחר כחצי שעה של מחשבות סתמיות, עיניי נעצמו, ושקעתי לשינה עמוקה.
~~~
היא עומדת מולי, קרובה מדי. צפורניה המטופחות היו נעוצות בבשרי, והדמעות עמדו בעיניי. הייתי רק בת חמש, לא הבנתי שהיא עושה משהו שגוי, רק ידעתי שכואב לי.
"תפסיקי, כואב לי. אני רוצה את אבא." הדמעות זלגו על לחיי, וייבבות חלושות ומעוררות רחמים נפלטו מפי.
"אבא בעבודה. ואת, את תשלמי על כל מה שהאבא הבן זונה שלך עושה!" היא צרחה, וציפורניה המטופחות נפרדו מעורי, ועכשיו קצוותיהן היו מכוסות בדם. הדם שלי.
~~~
התעוררתי עם דמעות בעיניים, ישובה על המיטה, זיעה ניגרת על מצחי והתנשפויות בוקעות מבין שפתיי הרועדות. לקח לי זמן לשים לב שיד גדולה וחמימה אוחזת בידי ומלטפת את גב ידי ברכות. הרמתי את מבטי, ועיניי פגשו בעיניים חומות גדולות. זה היה איתי.
"ה…היי…" מלמלתי במבוכה, איתי חייך חיוך חם,
"את בסדר?" שאל, ואני הנהנתי במהירות ובלעתי את רוקי. לא הייתי בסדר. הייתי מבוהלת. רציתי לצרוח ולמשוך בשיערי.
"אופיר למטה, למען האמת, כולם למטה. תתארגני ותצאי, בסדר?" אמר ברוך וקם מהמיטה, הנהנתי בשנית, והוא התקדם לכיוון הדלת, אך התחרט והסתובב לכיווני שוב, מביט בי במבט מלא בכאב,
"מה אמא שלך עשתה לך?"
***
לא עניתי לאיתי על השאלה שלו.
לאחר שהוא הלך, קמתי מהמיטה והתקלחתי בזריזות. סירקתי את שיערי הרטוב, לבשתי שמלת סטרפלס פרחונית שצמודה בחזה ונפוחה עד מטה. נעלתי נעליי עקב אדומות, ומרחתי על שפתיי אודם ורדרד מבריק. השארתי את שיערי הרטוב פזור על גבי, וזהו- הייתי מוכנה. הזלפתי על עצמי בושם, ויצאתי מהחדר, עקביי נקשו על הרצפה עם כל צעד וצעד שלי.
כשצעדתי אל תוך הסלון, הבנתי שכולם בעצם חיכו לי. וכשאני אומרת כולם, אני מתכוונת לכולם.
עיניי עברו על כולם, ונעצרו על אחד ויחיד. פי נשמט לרצפה, וכל גופי רעד.
אלוהים, מה הסקסי מהמועדון עושה פה?
***
היי, איך הפרק? אני מקווה שאהבתם. שיהיה לנו שבוע טוב!
תמיד שמחה לתגובות ודירוגים (:
אוהבת 3>