"תן לי עוד סיבה לנשום" – פרק שבע עשרה

פרק 17 – לא בכל יום

"אני עייפה…" פיהקה אופיר והניחה את ידה על פיה. היינו ברכב, בדרך לאילת. אני ואופיר ישבנו במושבים האחורים, איתי נהג ורועי ישב לצידו.
היא הניחה את ראשה על שמשת החלון, עוצמת את עיניה ומפהקת פעם נוספת.
"יש לנו עוד שעתיים נסיעה, יש לך זמן לישון. אני עוצר במסעדה, אני מת מרעב. מי עוד?" איתי שאל, הרגשתי את בטני מקרקרת,
"אני." אמרתי, לא מסיטה את מבטי מהחלון. דיונות אינסופיות של חול.
הרוח יצרה כמה סופות חול קטנות, לא באמת משמעותיות.
"אני לא רעב, אני אחכה ברכב." אמר רועי, מחייך אלי מבעד למראה. הסמקתי והשפלתי את מבטי. הוא עושה את זה במיוחד בשבילי. הערכתי אותו על כך.
הוא ידע שאני רוצה לדבר עם איתי ביחידות. הושטתי את ידי אל ידו ושילבתי את אצבעותינו, נשענתי לעברו ונשקתי ללחיו ברכות.
שמעתי את איתי נוהם בשקט, אך לא היה לי אכפת. הפעם לא עשיתי את זה כדי שהוא יקנא. עשיתי את זה כי רציתי.
***
"אני אקח המבורגר, מדיום. בלי בצל." אמרתי וסגרתי את התפריט.
אני דיי בטוחה שהמלצרית בכלל לא הקשיבה לי, היא הייתה כל כך עסוקה בלשחק בשיער שלה ולחייך אל איתי.
איתי חייך אליה והעביר את ידו בשיער, קורץ לה. הרמתי את קולי,
"תודה." אמרתי ודחפתי את התפריט לכיוונה. היא הזעיפה פנים, לקחה את שני התפריטים והלכה. איתי הזמין לפני.
"קנאית," הוא הקניט אותי, גלגלתי את עיניי והנדתי בראשי,
"מה אופיר הייתה חושבת על זה?" חייכתי חיוך מתגרה. המלצרית חזרה, מניחה את הקולה שלי ואת המים של איתי על השולחן, וגם עוד שתי כוסות זכוכית גדולות. מזגתי את הקולה לכוס ולגמתי ממנה.
"שקט," מלמל איתי, הסתרתי את חיוכי.
"מה קורה איתך?" הוא הוסיף, חיוכי נעלם.
"מה הכוונה?" שאלתי, מביטה בעיניו.
"את ורועי, מה הולך בינכם?" שאל במהירות. חייכתי חיוך קטן, מנידה בראשי,
"כלום לא קורה, איתי. זה רק סקס." אמרתי. המלצרית חזרה עם ההזמנות שלנו, הניחה את האוכל על השולחן, שלחה לאיתי חיוך רחב, הפעם הוא לא התייחס והיא הלכה, היא הייתה מאוכזבת.
"לעזאזל איתך, תום. אני לא מבין מה איתך. את רוצה, את לא רוצה. את מזדיינת עם רועי ומנסה לגרום לי לקנא. את יודעת שבשניה שאת אומרת לי שאת מרגישה אלי משהו אני עוזב את אופיר ושייך לך." הוא נהם בזעם, ידו מוטחת על השולחן בעצבים. השפלתי את מבטי לרצפה. פחדתי ממנו כשהוא איבד שליטה. הרגשתי את הדמעות מצטברות בעיניי. לא הייתה לי שליטה על מאגר הדמעות שלי לידו. ליד איתי. הוא היחיד שגרם לי לדמוע כל כך הרבה.
הוא כנראה שם לב שפגע בי, כי שמעתי את קולו מתרכך,
"היי, תום, לא התכוונתי…" הוא לחש. הוא קם מהכיסא שלו והתיישב על הכיסא שהיה לצד הכיסא שלי, מושך אותי אליו. קברתי את ראשי בחזהו והרשתי לדמעות לזלוג. הרשתי לעצמי להתפרק עליו. היינו ככה במשך כמה דקות, מתעלמים מכל השאר, מרגישים שאנחנו בעולם קטן משל עצמנו.
"אני מרגיש אלייך משהו חזק, תום." הוא לחש באוזני, נושק לה ברכות ומסיט את השיערות שנפלו על עיניי למאחורי אוזני. "איתי…" לחשתי. עיניי נעוצות בעיניו, שפתינו נוגעות-לא נוגעות.
"מהרגע הראשון שראיתי אותך רציתי שתהיי ערומה מתחתיי. שתצעקי את השם שלי מרוב עונג." הוא לחש אל בין שפתיי, ולאחר שניה הצמיד את שפתיו אל שפתיי, הפעם לא התנגדתי. השתוקקות נסתרת התפרצה לכל עבר, ניצוצות התעופפו באוויר. זו הייתה הנשיקה הכי עוצמתית שהייתה לי. ידו עלתה אל הלחי שלי וליטפה אותה ברכות, לשונו ליטפה את שפתי התחתונה ואני פישקתי את שפתיי, נותנת ללשונו לחקור את פי. וכך היא עשתה. לשונו שיחקה בשלי, מלטפת אותה, מגרה אותה. נשכתי את שפתו התחתונה בעדינות, הוא פלט נשיפה קטנה ורק הצמיד אותי אליו יותר, באגרסביות, בתשוקה בלתי נשלטת. לחיי הפכו סמוקות, והתנתקתי ממנו ברכות.
"וואו," הוא פלט בשקט, מחייך חיוך רחב. הסמקתי במעט, מסדרת את שיערי בעזרת אצבעותיי וקולעת אותו לצמה עבה. העברתי את ידיי על החזה שלו, מסדרת את הטי-שרט השחורה שלו שהתקמטה.
"כדאי שנחזור למכונית, לא?" לחשתי בשקט. האשמה ניקרה בי. פניה של אופיר עלו בזכרוני. הגבולות הטשטשו.
מבטו הסגיר אותו. הוא התחרט. אם הוא התחרט, זה אומר שלמרות כל הזיבולי שכל שלו כן יש לו רגש, גם אם הכי קטן בעולם, לאופיר. קמתי במהירות מהכיסא. שנינו לא נגענו באוכל שלנו.
"אני חוזרת לרכב." אמרתי בקול רועד. ניסיתי לשלוט בעצמי, אך זה היה קשה מדי. ניסיתי לשלוט ברגשות שלי אל איתי. זה היה בלתי אפשרי.
"מה קרה?" גם איתי קם, מתקרב אלי. הנדתי בראשי במהירות וברחתי לרכב. אופיר עדיין ישנה ורועי התעסק עם הטלפון שלו.
"איפה איתי?" שאל רועי, מביט בי מהמראה. בלעתי את רוקי, מנסה להעלים את הדמעות אשר נקוו בעיניי,
"הוא משלם את החשבון." לחשתי, ובתזמון מושלם, איתי יצא מהמסעדה והתקדם לכיוון הרכב.
בלעתי את רוקי בשנית, נועצת את מבטי בחלון.
"איך היה? טעים?" רועי שאל כשאיתי נכנס לרכב. חיוך מתגרה נפרש על שפתיו של איתי בזמן שהוא אמר,
"אני בטוח שהיא נותנת לי יותר ממה שהיא נותנת לך." אמר בלי שום קשר. העפתי מבט לכיוון אופיר. היא נחרה. נעצתי מבט עצבני באיתי, חיוך רחב נפרש גם על פניו של רועי,
"מצטער, אחי. אני כבר טעמתי את הדבר האמיתי. אתה יודע… את הרטיבות שלה. ואני לא מדבר על רוק." אמר רועי בגסות. עיניי נפערו בהפתעה, ואז בכעס. איתי כבר היה בכביש הראשי, בזמן שצרחתי בזעם, מה שהעיר את אופיר,
"תתן לי לרדת!"
איתי מהבהלה עצר בשוליים. הוא ורועי הסתובבו עם ראשם אלי, בזמן שאני הייתי בהתקף רגשי רציני. אופיר הביטה בשלושתנו, לא מבינה דבר ממה שהולך. יצאתי מהרכב במהירות, הדמעות זולגות על לחיי. אלוהים, הם דיברו עליי כאילו אני זונה! כאילו לי אין רגשות! כאילו אני לא שווה שום דבר חוץ מזיונים! שאין לי שכל, או לב. שוב המראה שלי מנצח. שוב הזנותיות שבי פורצת החוצה.
נשענתי על המעקה הנמוך שהיה שם, בוכה את הנשמה שלי. לא בכיתי ככה המון זמן.
טוב, לא כל יום את מגלה שהדבר היחיד שמעניין את מי שסביבך זה להשכיב אותך.
***
איך הפרק? הוא דיי ארוך, לא? לקח לי המון זמן לכתוב אותו, לא יודעת למה. עשיתי המון הפסקות בין לבין, הייתי חייבת ללמוד. אני מצטערת על השעה, אבל בכל זאת מצפה לתגובות.
אוהבת 3>