"תן לי עוד סיבה לנשום" – פרק עשרים ותשע

פרק 29 – עיר האורות

"כל כך יפה פה…" לחשתי. היינו ברכב שאליאב השכיר, נוסעים לכיוון המלון בו נלון. אני מקווה שאליאב ישן איתי, ולא על הספה.
אליאב חייך חיוך צדדי,
"את הרבה יותר יפה." אמר בשקט, בזמן שהרגשתי את לחיי מקבלות גוון אדמדם.
"גם אתה בכלל לא רע, אדוני." צחקקתי והנחתי את ראשי על החלון.
הייתי נורא עייפה מהטיסה, אך העדפתי לא להרדם בנסיעה. במילא היא לא כל כך ארוכה, חצי שעה נסיעה ואנחנו כבר במלון.
"ידוע." גחך אליאב. שאר הנסיעה עברה בדממה. הייתי עייפה מדי מכדי לדבר, ואליאב היה שקוע במחשבות. מעניין על מה הוא חשב.
לבסוף, הוא החנה את הרכב בחניון המלון. יצאנו מהרכב, אני תוספת בשתי מזוודות בזמן שהוא לוקח מזוודה אחת, ומכריח אותי להביא לו עוד מזוודה, כי הוא גבר והוא "יכול הכל".
לאחר שעשינו צ'ק אין בקבלה, עלינו לחדר. נשכבתי על המיטה, חסרת כוחות, ואליאב קרס עליה אחרי.
"אני כל כך עייפה…" מלמלתי, התיישבתי בלית ברירה במיטה וחלצתי נעליים. לבשתי טרנינג נוח ופשוט, אז לא הייתה לי בעיה ישר ללכת לישון.
"לכי לישון, אני בנתיים נכנס להתקלח. להעיר אותך לארוחת ערב?" הוא שאל, מפהק ואני מפהקת מיד אחריו. הצצתי בשעון הדיגיטלי אשר נח לו על השידה. השעה בפריז הייתה שלוש וחצי אחר הצהריים.
"כן, בטח…" מלמלתי, חסרת כוחות. הגעתי למצב שלא היה לי כוח לדבר. עצמתי את עיניי.
"לילה טוב, בוניטה." הרגשתי את שפתיו של אליאב על מצחי, ושקעתי בשינה עמוקה.
***
"בוניטה, בוקר טוב." הרגשתי את אליאב עולה מעליי. נאנקתי בכאב,
"אליאב! אתה שמן!" התלוננתי, קוברת את ראשי בכרית.
"נו! תקומי!" הוא אמר בילדותיות, ואני רק רציתי לדפוק לו כרית בראש. וכך עשיתי.
התיישבתי במיטה, משפשפת את עיניי בעייפות.
"מה השעה?" שאלתי בישנויות.
"השעה שבע וחצי בערב. אני לא אוכל לאכול איתך ארוחת ערב, כי יש לי פגישת עסקים, אני אגיע מאוחר. אני צריך לצאת עכשיו." הוא אמר, ורק באותו הרגע הבחנתי בלבוש שלו. הוא לבש חליפה מחוייטת שחורה, עניבה לבנה ונעליים אלגנטיות. שיערו החום-בהיר, שבדרך כלל היה פרוע ושובב, היה מסורק לאחור ודבוק בעזרת ג'ל. הוא היה נראה כל כך גברי, שרציתי רק לקפוץ עליו בנשיקות ולגרום לו לאחר לפגישה.
"אתה יפה." אמרתי, מרגישה קצת סטלנית. גם נמרח לי על הפנים חיוך של "ואוו".
טוב, אליאב באמת היה ואוו. הוא היה מהמם.
"את יותר." הוא חייך ונשק לשפתיי נשיקה קטנה, עובר לצווארי ושותל בו כמה נשיקות רטובות.
"אתה תאחר!" צחקתי, בזמן שהוא עולה מעליי ונושק לכל צווארי ולעצמות הבריח שלי.
"הו, אני לא." הוא מצחקק וטומן את ראשו בצווארי, שפתיו מוצצות את עורי, שיניו נושכות אותו ברכות ולשונו מברישה את המקום הרגיש שנהפך לאט לאט לאדמדם.
נאנחתי בשקט,
"אני לא רוצה שתאחר. לך מכאן!" צחקקתי, הודפת אותו ממני בקושי ובצער רב.
"שתדעי, שאני אתגעגע אלייך." הוא לחש, ראשו קרוב לראשי. לחיי הסמיקו מדבריו, נשקתי לשפתיו נשיקה קטנה ורכה,
"אני לא רוצה שתאחר לפגישה, שתחזור נוכל להשתגל." הרמתי את גבותיי פעמיים, מצחקקת.
"את מתכוונת לנוכל להזדיין?" הוא צחק, נושק לשפתיי המון נשיקות קטנות ורטובות.
"נו… אני מנסה להיות תרבותית. אנחנו נוכל להתעלס." צחקקתי וקמתי מהמיטה, נושקת לשפתיו בפעם האחרונה ובורחת לשירותים.
"אני הולך, להתראות!" הוא אמר והדלת נטרקה.
פשטתי את הטרנינג הפשוט והנוח שלי ונכנסתי למקלחון הקטן שהיה בחדר המקלחת.
חפפתי את שיערי, סיבנתי את גופי ושטפתי את עצמי בפעם האחרונה. יצאתי מהמקלחון וכרכתי את המגבת סביבי. יצאתי לחדר, הולכת לכיוון המזוודה שלי. פתחתי אותה וחיפשתי משהו יפה ללבוש. לבסוף החלטתי ללבוש ג'ינס שחור צמוד וחולצה פשוטה. לא היה לי כוח להשקיע יותר מדי, וחוץ מזה, אני רק הולכת לארוחת ערב. במילא אחר כך אני אעלה בחזרה לחדר ואחכה לאליאב.
אני חושבת שאנחנו באמת מתחילים להתקרב יותר. אני אוהבת את השטויות הקטנות שהוא אומר, או את המחמאות שהוא פולט סתם ככה. אני באמת חושבת שהוא לא סתם אחד. אני חייבת להודות, בהתחלה הוא הרתיע אותי, וזה דיי הגיוני. הוא דיבר איתי על התחת שלי. כן, ככה סתם הוא החליט שהתחת שלי הוא יצירת אומנות.
הדרך בה נפגשנו הייתה פשוט מצחיקה.
יצאתי מהחדר, משאירה את הטלפון שלי בו. אני לא צריכה את הטלפון, מי בכלל יתקשר אלי? זה לא שאני מקבלת שיחות חשובות, כמו אליאב.
הלכתי לכיוון המעלית, לוחצת על כפתור הזימון ומחכה שהיא תגיע. כשהיא הגיעה, נכנסתי לתוכה, לחצתי על כפתור הלובי וחיכיתי שהיא תגיע ללובי. למען האמת, קצת חששתי ממפגש עם אנשים אחרים, שלא יודעים עברית. האנגלית שלי מאוד טובה, אבל במצבים שאני צריכה לדבר באנגלית עם אנשים שאני לא מכירה אני מתחילה לגמגם ולשכוח מילים.
הגעתי לחדר האוכל, לקחתי לי צלחת והעמסתי אותה בכל טוב. אנשים רבים הביטו בי בהתעניינות, אחרים בכלל לא שמו לב אלי. שמחתי שיש גם אנשים שלא אכפת להם כל הזמן מי מסביבם.
התיישבתי בשולחן קטן שמיועד לשנים, והתחלתי לאכול במהירות. לא היה לי לאן למהר, אליאב אמור להגיע מאוחר.
***
לאחר שסיימתי לאכול, עליתי לחדרי, חלצתי את נעליי והתיישבתי במיטה, גבי שעון על הקיר. הדלקתי את ערוץ אחד, בו תמיד יש מה לראות. היה את הסרט "האמת המכוערת", ואני גיחכתי מדי פעם, בין בדיחה לבדיחה.
הצצתי בשעון הדיגיטלי, השעה הייתה תשע בערב. העברתי המון זמן בחדר האוכל.
כשהסרט נגמר, שמתי את הטלוויזיה על שקט, קמתי באיטיות ובחוסר חשק מהמיטה ודילגתי לכיוון המזוודה. התיישבתי על הריצפה לצידה, פותחת אותה ומחטטת בה. לא באמת חיפשתי משהו ספציפי, פשוט היה לי ממש משעמם. לאט לאט המחשבות שלי נדדו לאליאב,
מה אנחנו בכלל?
אנחנו עדיין לא זוג, אבל אנחנו לא יזיזים. אני חושבת שאנחנו מתקדמים לכיוון הזוגיות, ודיי פחדתי, אני חייבת להודות. אני לא כל כך רגילה לקשרים, ועם אליאב…
אלוהים, אני ואליאב בדרך לזוגיות. אני לא נושמת.
טוב, אליאב הוא הגבר הכי יפה, סקסי ומחוספס שפגשתי.
לאחר שחיטטתי במזוודה, והעברתי עשר דקות בלחץ, החלטתי שאני ארד ללובי של המלון, כי בכל זאת, בר פתוח.
אולי אני אעביר קצת זמן.
קמתי מהמיטה ונעלתי את נעליי, העפתי מבט במראה לפני שיצאתי מהחדר. אני נראת בסדר… פשוט… לא כל כך דומה לעצמי. אני לא לבושה בשמלה צמודה וסקסית, לא מאופרת ולא צועדת על עקבים של עשרה סנטימטר.
***
התיישבתי על הכיסא הגבוה, מול הברמן. חייכתי חיוך קטן וביקשתי באנגלית (עם מבטא ישראלי קל), בירה.
לגמתי מהבירה באיטיות, הטעם המר מתגלגל על לשוני. הוצאתי את הטלפון מכיסי, מחליקה את אצבעי על המסך ומתחילה לגלוש באינטרנט, משועממת.
"זיהיתי שאת מישראל ברגע שראיתי אותך שותה בירה," שמעתי קול גברי לצידי, אשר דיבר בעברית. אלוהים, ניצלתי. אני לא היהודיה היחידה כאן!
"זה לא בגלל השיער?" צחקתי והפנתי את מבטי אליו, מביטה בגבר צעיר שנראה לא רע, יושב על הבר לצידי וכמה מפתיע, שותה בירה.
"הו, לא, עכשיו אני רואה שזה בגלל העיניים." הוא צחק והרים את גבתו לכיווני. שיערו היה בלונדיני-מלוכלך, עיניו חומות והוא לבש טי-שרט שחורה וג'ינס משופשף.
"אם אתה אומר." חייכתי חיוך קטן, משפילה את מבטי אל הבירה שלי.
"מה את עושה כאן לבד? את נראת לי ילדונת," הוא חייך ולגם מהבירה שלו,
"באתי עם ידיד." אמרתי במהירות. לא הייתי בטוחה איך לכנות את אליאב, ידיד? חבר? מכר?
"לכמה זמן?"
"שלושה שבועות, היום הראשון שלי פה." צחקתי בשקט ולגמתי מכוס הבירה שלי.
"ואיפה הידיד?" הוא שאל, משועשע במעט. טוב, זאת באמת סיטואציה קצת משעשעת. נערה בת שבע עשרה וחצי, עוד חודשיים שמונה עשרה, יושבת בבר של המלון ושותה בירה, בזמן שהחבר-הלא-רשמי שלה נמצא בפגישת עבודה.
"הוא בפגישת עבודה." אמרתי במהירות, מנסה להסביר לו. אבל למה? הכרתי אותו רק עכשיו!
"אני לירן," הוא הושיט את ידו ללחיצה, לחצתי את ידו וחייכתי,
"תום." אמרתי בשקט.
"שם מעניין," חייך, בזמן שאני חילצתי את ידי הקטנה מידו הגדולה והחמה.
"בערך…" מלמלתי וקמתי מהכיסא, מחייכת חיוך מתנצל,
"אני אלך לחדר שלי, לילה טוב, לירן." אמרתי ברכות וברחתי מהלובי, נעמדת לצד המעלית ולוחצת על כפתור הזימון.
אפילו לא נתתי לו לענות לי…
המעלית הגיעה, נכנסתי לתוכה ולחצתי על הקומה בה החדר נמצא.
כעבור חצי דקה הגעתי לקומה, יצאתי מהמעלית ודילגתי לכיוון החדר. הבטתי בשעון שבטלפון שלי, השעה הייתה תשע וחצי. טוב, לפחות העברתי חצי שעה. כשהגעתי לדלת, הוצאתי את המפתח מכיסי, אך לפני שנכנסתי לחדר, שמעתי צחקוקים נשיים מתוכו. בלעתי את רוקי.
מה אני הולכת לעשות? ולמה הסיטואציה הזאת יותר מדי חרוטה בזכרוני?
דפקתי על הדלת באיטיות, עיניי נעוצות בשטיח הרך שהיה פרוס לאורך כל מסדרונות המלון.
"דקה!" האישה צחקקה ושמעתי את צעדיה מתקדמים לכיוון הדלת.
היא פתחה את הדלת. היא הייתה יפה, מאוד. יותר יפה ממני, זה בטוח. שיערה שחור וחלק, עיניה כחולות וגדולות, פניה עדינות, כפנים של בובת חרסינה, והיא הייתה לבושה ברשמיות. פניה היפות היו נקיות מאיפור.
בלעתי את רוקי.
"תום," שמעתי את אליאב, הוא התקרב לכיוון הדלת והביט בי בחשש,
"את… אולי… יכולה לחזור בסביבות השעה אחת-עשרה?" הוא שאל, בולע את רוקו. הרגשתי את הדמעות מצטברות בעיניי.
הוא… מגרש אותי?
הסטתי את מבטי במהירות, כדי שלא יראה את הדמעות, צעדתי צעד אחורה ומבלי להגיד דבר ברחתי משם.
"תום!" שמעתי צעדים מאחוריי, ויד לופתת את זרועי.
"דיי, אליאב, הבנתי. אני אחזור באחד עשרה." קולי רעד. הוא לא ראה את הדמעות שזלגו המורד לחיי הקפואות. אני דיי בטוחה שהן היו סמוקות מהקור.
"את חושבת שאני הולך לשכב איתה שלא תהיי פה? את חושבת שאני אעשה לך דבר כזה?" הוא אמר, קולו מעט פגוע. הסתובבתי אליו, נושכת את שפתי התחתונה שרעדה,
"אז מה אתם הולכים לעשות, אליאב? לשחק טאקי? כי עם איך שהיא נראת, לא נראה לי." לחשתי, מבטו של אליאב התרכך,
"רגע, איך היא נראת?" הוא שאל, מביט בי בשעשוע. ניסיתי להסתיר את החיוך שלי וניגבתי את דמעותייי,
"לא יודעת… היא יפה, יותר ממני, זה בטוח. עם בחורה כזאת לא רק מדברים." אמרתי במהירות, מרגישה את לחיי מאדימות, והפעם לא מהקור.
"את חושבת שהיא יותר יפה ממך?" אליאב הרים גבה וגיחך, הרגשתי את לחיי מאדימות עוד יותר,
"נו באמת, אליאב, אתה באמת חושב ש-" אך עוד לפני שיכולתי לסיים את המשפט, אליאב הצמיד את שפתיו לשפתיי וכרך את ידיו סביב מותני. נענתי בחיוב כשכרכתי את ידיי סביב צווארו וליטפתי את עורפו ברכות.
לשונו הברישה את שפתי התחתונה ברכות, ואז נשכה אותה. בתגובה לכך נשכתי את שפתו התחתונה בחזרה, והוא רק חייך אל תוך הנשיקה והוריד את ידו אל ישבני, סוחט אותו ברכות. נאנקתי אל פיו והתנתקתי מהנשיקה, מצחקקת,
"תפסיק לתפוס לי את התחת!" ניסיתי להיות רצינית, אך צחקוקים נפלטו מפי.
"איך? ככה?" הוא שאל ותפס בישבני שוב. סטרתי לידו וצחקתי,
"אליאב!" קראתי בשמו, קולי רועד מהצחוק.
"רק שאלתי!" הוא אמר בהתגוננות.
גלגלתי את עיניי,
"אז מי זאת?" חזרתי לעניין. הוא נשף אוויר באיטיות,
"ידידה." אמר בקצרה, הרמתי גבה,
"ולמה רצית שאני אלך?" עיניי לא משו מעיניו. אני רוצה תשובות.
"כי רציתי להתייעץ איתה בנוגע אלייך…?" הוא אמר בשקט, נשכתי את שפתי התחתונה,
"חסר לך-"
"תרגעי, צחקתי." הוא צחק וחיבק את מותניי, מקרב אותי אליו. אבן ירדה מליבי, נשפתי בשקט,
"אז עכשיו אפשר לדעת את האמת?" שאלתי ברכות.
"היא מבקרת אומנות, היא רצתה לדבר איתי על מחירים לציורים שלי, אני הולך לפתוח גלריית ציורים, כאן, בפריז, בסוף השבוע." הוא חייך בגאווה. בהתחלה חיוכי היה קטן, אך ככל שהשניות עברו חיוכי גדל, וצחקוק נפלט מפי,
"זה נפלא!" צרחתי באושר וקפצתי עליו בחיבוק.
"תודה, בייבי," הוא קבר את אפו בשיערי ונשק לו. צחקקתי בשקט. הייתי כל כך נמוכה לידו, במיוחד שאני בלי עקבים. הגעתי רק לחזה השרירי שלו.
"אתה כזה פלצן שאתה אומר בייבי," הקנטתי אותו ברכות, החיוך לא יורד מפני.
"ואת מתה על הפלצן הזה," הוא לחש באוזני ונשק לה, מרעיד את כל עולמי.
"מודה." אמרתי בשקט, רצינית לגמרי. הוא הוציא את ראשו משיערי ופנה להביט בי. עיניו הירוקות הביטו בעיניי הירוקות ברצינות ושיקול דעת,
"את כל כך קטנה…" הוא מלמל, ידו עולה אל הלחי שלי ומלטפת אותה ברכות.
"הקטנה הזאת הולכת להיות בת שמונה עשרה בעוד חודשיים בדיוק." חייכתי בגאווה, אליאב גלגל את עיניו,
"ועדיין לא התבגרת, רואה איזה מוזרה את?" הוא הקניט אותי וצחק, בזמן שהחמצתי את פני.
"טוב, טוב, קדימה לך, יש לך גלריית ציורים לארגן," ניפנפתי אותו, למרות שרק רציתי שהוא ישאר איתי.
"אני מרגיש שמישהי רוצה שאני אלך…" הוא מלמל ונשק לשפתיי ברכות, נשיקות קטנות אשר הוטחו על שפתיי הרעבות אחת אחרי השניה. למה הוא חייב לשגע אותי ככה?
"לאן אני אלך עכשיו?" נאנחתי בשקט והנחתי את ראשי על החזה השרירי שלו.
"בייבי…" הוא מלמל, ואז היה נראה שהוא חושב לרגע.
"את יודעת מה? תשארי בחדר, אני ועדן נלך לבר למטה, נדבר, ואני אחזור בערך עוד חצי שעה, הכי מוקדם שאני יכול, בסדר?" הוא שאל, חופן את הלחי שלי בידו הקרה.
"קוראים לה עדן?" גיחכתי, באה להוסיף עוד משפט, אך הוא קטע אותי,
"תוציאי הכל, קנאית שלי. תוציאי הכל." הוא שפשף את גבי בדירבון מזויף, מה שגרם לי לפלוט אנחה עצבנית.
"אני לא קנאית!" הכחשתי. כן, אני מכחישה שאני מקנאה.
"חס וחלילה," הוא עשה הבעה קורעת לב, בזמן שאני החזקתי את עצמי לא לצחוק,
"עוף, עוף לי מהפנים, קדימה," צחקתי, הודפת אותו מעליי בעוד הוא רק מתקרב אלי וקובר את ראשו בצווארי, שותל לאורכו כמה נשיקות רטובות,
"אני לא יכול, להוריד ממך, את הידיים-"
"זה לא עיניים?"
"אל תכנסי לקטנות, אני אומר את מה שאני מרגיש." הוא אמר בפגיעות מזוייפת. גלגלתי את עיניי והתחלנו להתקדם לכיוון החדר. הוא כרך את ידו סביב מותני וקירב אותי אליו. הסמקתי מהמחווה הקטנה הזאת והנחתי את ראשי על ידו, מפני שלא הגעתי לכתפו.
"אנחנו נרד ללובי, טוב?" הוא שאל כשהביט בעדן שחייכה חיוך רחב ומזויף. הו, היא כל כך שמחה לראות אותי.
"בטח!" אמרה במהירות, ויצאה מהחדר. נכנסתי לחדר, עומדת בפתחו ומביטה באליאב, שלמרבה הפלא, הביט בי בחזרה,
הוא אסף אותי בזרועותיו ונשק לשפתיי ברכות. ליבי נמס. זהו, אני שבויה שלו. הוא לקח את הלב שלי בשבי, ואני לא חושבת שהוא הולך להחזיר אותו בחזרה לחזה שלי בזמן הקרוב.
"נפגש בקרוב, בוניטה," הוא נשק לשפתיי בפעם האחרונה והוא ועדן הלכו לכיוון המעלית, נעלמים מזווית הראיה שלי.
סגרתי את הדלת וישר החלפתי לפיג'מה חמה. נכנסתי למיטה והבטתי בתקרה, עד ששקעתי בשינה עמוקה.
***
"בייבי, תזוזי קצת, את תופסת לי את כל המיטה." שמעתי את אליא רוטן. נהמתי בזעם, ואז הבנתי, הוא ישן איתי.
התיישבתי במקומי במהירות, משפשפת את עיניי ומקבלת קצת סחרחורת מהמהירות בה קמתי,
"אתה ישן איתי?" שאלתי בהפתעה, מביטה בו. הוא לא לבש חולצה, ויכולתי להתערב שגם לא מכנסיים.
"כן," הוא חייך, מקרב אותי אליו. הנחתי את ראשי על חזהו.
רגע, הוא עם בוקסר או לא? אני לא יכולה לדעת, כי השמיכה מכסה אותו!
"תן לי לבדוק משהו," מלמלתי והכנסתי את ידי מתחת לשמיכה, מניחה אותה על רגלו החשופה,
"ידעתי!" אמרתי בניצחון והנחתי בחזרה את ראשי על חזהו.
היו כמה שניות של שקט,
"את כרגע נגעת בי בניגוד לרצוני?" אליאב אמר, קולו רועד מהצחוק שלו.
ניסיתי למחוק את החיוך שנפרש על שפתיי,
"אתה מרגיש שעברת הטרדה מינית? רוצה לדבר על זה?" אמרתי בקול רועד.
"אני מרגיש נגוע. אני חייב פיצויים." הוא צחק ועלה מעליי, מתחיל לנשק את עצם הבריח שלי.
"אתה כרגע מתעסק עם קטינה," צחקתי, ראשי נשמט אחורנית כשהוא עובר לנשק את צווארי.
"הקטינה הזאת הרבה יותר מסתם קטינה עבורי," הוא אמר, עוזר לי להוריד את חולצתי.
עכשיו הייתי רק עם חזיה,
"באמת?" לחשתי בשקט, הסומק מתפשט על לחיי וחיוך קטן נפרש על פניי.
"באמת." עיניו הביטו בעיניי וידו עלתה אל הלחי שלי, מלטפת אותה ברכות.
הוא רכן לכיווני ונשק לשפתיי ברכות, ידו יורדת לבטני ומלטפת אותה בעדינות. הוא העביר צמרמורת בכל גופי.
הוא גרם לי להרגיש חיה שוב.
אני חושבת שאני מתחילה להתאהב באליאב.
***
אני כל כך מצטערת שהפרק עלה רק עכשיו! היה לי יום עמוס יותר משחשבתי.
אני מקווה שאהבתן את הפרק, אשמח לתגובות, כמו תמיד.
אוהבת המון 3>